הממלכה הורודה – חלק ה': הנקמה האחרונה (חלק אחרון)

לחלק ד': שובה של הנסיכה

עמדתי מולם, נסיכה קטנה לעומת חבורה של בריונים מגודלים, חיוכים נבזיים מתוחים על פניהם. בראשי הייתה תכנית מעורפלת שנגמרה פחות או יותר בשחרורו של וסטלי. ואחר כך מה? אצטרך לאלתר? הייתי צריכה לקנות קצת זמן, לסדר את המחשבות.

הסתובבתי אל וָנדָל וליטפתי את פרוותו החומה. "הייתי רוצה להתרענן מעט קודם." אמרתי בקול מתפנק.

"להתרענן?" הוא צחק ונשא את מבטו אל האספסוף שהתקבץ לפננו. "בשביל מה את צריכה להתרענן? את לא בדיוק יוצאת לערב רומנטי עם חצי מהממלכה שלך.".

"אתה טועה, אהובי. אם אני מתכוונת להתמסר לנתינים שלי אני רוצה להיות במיטבי. עלי להתנקות ולסדר את שיערי."

"כמה דקות איתם וכל הניקיון שלך ילך לעזאזל. אבל אם זה חשוב לך, אני מסכים. צמוד למחסן יש ברז גינה, שם תוכלי להתנקות כאוות נפשך. אבל אל תתני להם לחכות יותר מידי, ככל שההמתנה שלהם מתארכת סבלנותם פוחתת."

"תודה, אהובי." אמרתי ונשקתי לו. 

שני שומרים צעדו לצידי אל מחוץ למחסן לעבר ברז קטן שטפטף לאיטו סמוך לשיח ורדים.

"תוכלו לתת לי מעט פרטיות?" בקשתי מהם.
נראה היה שאין להם מושג על איזו פרטיות אני מדברת. בעוד דקות אחדות לא תיוותר לי טיפת פרטיות מפניהם או מחבריהם, והם יוכלו לעשות בי כרצונם.
"בבקשה." הוספתי מיד והנחתי את כף ידי על החזה של אחד מהם.

השומר הביט מטה אל ידי ולאחר מכן סימן לחברו ושניהם התרחקו מהאזור.

הבטתי בשלולית המים שיצרו הטיפות ובבבואה שהשתקפה דרכה. הסתכלתי בשיער המטונף ובבטן העגלגלה, על האיפור והלבוש החסר. התעצבתי לגלות שאיני מזהה כלל את הדמות שמביטה בי חזרה.

רכנתי לשלולית ואספתי מעט מים בידי לשטוף את פני ושיערי.

"נסיכה." שמעתי לפתע קול לוחש לעברי. הרמתי את ראשי בהפתעה. שלושה פרצופים הביטו בי מתוך שיח הורדים. אלו היו טמבולינה ושתי הבובות האחרות ששחררתי מידיו של וָנדָל.

"חברות, מה אתן עושות כאן?" לחשתי בחזרה.

"בואי איתנו." אמרה טמבולינה והרימה אחד מענפי השיח כדי שאוכל לעבור. "השומרים התרחקו, עכשיו זאת ההזדמנות שלך."

"אני לא יכולה." עניתי לה בלחישה. "הם מחזיקים בוסטלי."

נראה היה כי הן מבינות היטב את המצב. "אם תחזרי אליהם עכשיו אולי לא תהיה לך הזדמנות נוספת. יש כאן מעבר סודי דרכו נוכל להבריח אותך למקום בטוח."

הגנבתי מבט אחורנית. השומרים אכן היו רחוקים ועסוקים בשלהם.

"אני לא יכולה להשאיר אותו כאן. השחרור שלו תלוי בשיתוף הפעולה שלי." אמרתי.

"אם כך קחי בחשבון שברגע שתיכנסי חזרה הם לא יתנו לך לצאת שוב החוצה. הם ישמרו על הדלת וגם על הפתח האחורי."

"אני יודעת." אמרתי ותוגה בקולי.

"אבל יש פתח נוסף שהם לא חושבים עליו – צינור קטן דמוי ארובה בגג המחסן. אם תגיעי אליו תוכלי להשתחל דרכו החוצה."

הרמתי את מבטי לאמוד את המרחק מגג המחסן אל הקרקע. "זה גבוה מאוד." אמרתי.

"את רק תדאגי להגיע לגג, אנחנו כבר נדאג לכל השאר."

ומה לגבי וסטלי?" שאלתי אותה.

"ברגע שישחררו אותו," אמרה טמבולינה, "נאסוף אותו מהכניסה הראשית. סמכי עלינו."

"אתן מסכנות את עצמכן מאוד." הזהרתי אותן.

"את הקרבת את עצמך כדי לחלץ אותנו. לעד נהיה אסירות תודה לך על כך."

"בסדר גמור." אמרתי והושטתי להן את הכתר מראשי. "ועכשיו הסתתרו לכן לפני שהשומרים יחלו לחשוד."

שלוש הבובות נעלמו בין העלים כלעומת שבאו ואני המשכתי להתרחץ. טמבולינה הקטנה, חשבתי בליבי, מי היה מאמין שבבובה כה זעירה קיימים כוחות שכאלו?

קטפתי פרח אדום שצמח בסמוך ושזרתי אותו בשיערי. את שפתי משחתי במעט צבע מעליו היפים. כשסיימתי שבתי אל שומרי והם החזירו אותי אל תוך הבקתה.

"נקייה וריחנית. אני מקווה שהמקלחת נעמה לך." אמר וָנדָל למראה גופי הנקי ושיערי הרטוב שהדיף מריחו של הפרח. "עכשיו כשחזרת למיטבך את מוכנה להגשים את תפקידך?"

"כן, מלכי." אמרתי מגניבה מבט אל וסטלי בציפיה שעצם ההסכמה שלי תביא לשחרורו המידי.

״זאת הולכת להיות חתיכת הצגה.״ קרן וָנדָל וסימן את הדרך המובילה אל חבורת החיילים. 

הרגשתי כאילו אני הולכת למות מבפנים, ובמקום לתת לפני להתכרכם מהערתו ולצער לחרוש את פני – לקחתי נשימה עמוקה, לבשתי שוב את המבט הפתייני שלי, וניגשתי להעמיד את המופע. התקדמתי אל מרכז החבורה, מלטפת את הזרועות השריריות של אלה שחלפתי על פניהם, מזייפת רוגע ותשוקה.

קילפתי בעדינות את המדבקה מאחד משדי וליטפתי אותו בהזמנה, בוחנת את המבטים הרעבים, נטולי המוסר והחמלה של הסובבים אותי. אף אחד כאן לא הולך לחוס עלי, אך עלי לקבל זאת באהבה אם ברצוני שהתוכנית תפעל כמתוכנן.

"אוקי, בחורים, אז מי רוצה אותי ראשון?" שאלתי כמעט בהתגרות, אך מספרם של החיילים היה גדול והמחשבה על עמידה בתור לא הייתה לרוחם.

מישהו מאחור הניח יד כבדה על כתפי והוריד אותי בכוח על ברכי בזמן ששני הלוחמים שליוו אותי בחוץ אחזו בכפות ידי והניחו אותן על כלי זינם מבהירים לי בדיוק מה עלי לעשות. זייפתי צחקוק הנאה כאילו היה מדובר בלא יותר ממחווה רומנטית מצידם.

אחרים תלשו ממני את המדבקות הנותרות, משאירים אותי ערומה ונתונה לחלוטין לחסדם של ההמון. האונס התחיל.

הרבה איברים התנופפו מול פני, אור הנר המרצד ממעל גרם להם להראות כמחול שדים ביער אפל. הם לא היו קרובים לגודלו המפלצתי של האחד אשר וָנדָל התהדר בו, אך בתוך ידיי הקטנות הם הרגישו גדולים למדי. השתדלתי ככל יכולתי להקרין שליטה במצב וששום דבר מזה לא מרתיע אותי. אולי הם בכלל עלולים לטעות ולחשוב שאני נהנית מכל רגע.

מישהו תפס באגני והרים אותו כך שעמדתי מכופפת לפנים וישבני בולט לאחור. הוא פשק את פלחי ישבני והצהיר "כמה שאת יפה, נסיכה. מכל זווית שבודקים אותך את יפה?".

"כן?", הבטתי לאחור בחיוך מנענעת את ישבני בפתיינות, "אתה אוהב את מה שאתה רואה?".

"אני מת על זה!" הוא ענה ונעץ אצבע הישר לתוכי.

"אאאאאה…" זעקתי. "מה… מה אתה עושה?"

"את לא באמת חושבת שיש לנו מה לחפש בכניסה הראשית שלך אחרי שהבוס חדר אליה?" צחק החייל בקול. "יש לך כאן חור נוסף, קטן והדוק שמתאים לנו הרבה יותר. אכפת לך אם נשתמש בו, הוד מעלתך?"

למרות שהיה ברור לכל שאין יותר מתשובה אחת נכונה לשאלה, הכרחתי את עצמי לענות – "לא…" השבתי בפרצוף מיוסר בזמן שהקַלְגַּס מחדיר אצבע נוספת מידו השנייה ומנסה לבחון עד כמה ניתן למתוח את החור האומלל. "אני שלכם. תשתמשו בי באיזה אופן שאתם רוצים.".

"איזו נסיכה…" אמר. הוא שלף את אצבעתיו ומיקם את איברו בחריץ ישבני. בדחיפה אחת חזקה הוא שיקע עצמו בתוכי. צרחה פרצה מגרוני שעה שחשתי כאילו אחורי נחצו לשניים. החייל חדר ויצא ממני במהירות, מגביר את הכאב עוד ועוד. 

"אל תפסיקי!" נזפו בי אלה ששפשפתי את איבריהם ואני נאלצתי לחזור מיד למלאכה.

מישהו ליטף מתחת את בטני העגלגלה שהייתה עדיין מלאה בנוזל הדביק של וָנדָל. לאחר כמה שניות הוא לחץ עליה בכוח וזרם חזק ודוחה פרץ מפי ושטף את הרצפה לקול צהלות רבות. הטעם הדוחה חזר והציף אותי. 

לוחם שחור ומפחיד הגיע ונעמד עם מגפיו הכבדים במרכז השלולית. בשתי ידיים חזקות הוא תפס בראשי והוביל את פי אל איברו. פתחתי לקראתו את הפה והוא ניסה להיכנס לתוכי.

"תפתחי יותר!" הוא כעס עלי אך למרות שניסיתי כמיטב יכולתי לא הצלחתי לפעור את פי מספיק. הוא מצידו ריתק את ראשי חזק יותר והחל לדחוק עצמו בנחישות הולכת וגוברת. לאט לאט הפה שלי החל להתרחב ולהימתח עד כאב הרבה מעבר לגבול היכולת הטבעי שלו. 

לבסוף הצליח קצה האיבר לחדור פנימה אך מהר מאוד המקום שבפי נגמר עבור כלי כל כך ארוך. הוא נעצר בכניסה לגרוני כשמרביתו נמצא עוד בחוץ. דחיפה חזקה נוספת והוא הבקיע גם את הכניסה לגרון וחדר אליו בכוח עד שכל האיבר נעלם בתוכי. דמעות החלו להיקוות בעייני מרוב מאמץ ועלבון. עלבון על השימוש הגס שנתיני החדשים מוצאים לכל חלק בגופי.

"אתם חייבים לנסות את הגרון הצר הזה." ציין החייל שעה שהוא מותח ומעבה אותו.

"חכה, חכה, עוד לא ביקרת בתחת שלה." ענה חברו שהיה באחורי וכעת פינה את מקומו לאחר.

נוזל חם זלג מישבני בזמן שאיבר חדש נדחף לתוכו.

שני הלוחמים ששפשפתי את איבריהם ירו סילוני נוזל דביק משלהם על גופי שהלך והתלכלך אחרי כל שימוש. חייל נוסף תפס ברגלי הימנית, מצמיד את כף הרגל אל איברו והחל לחכך אותו כנגדה. 

נותרתי לעמוד על רגל אחת, מצליחה לשמור רק בקושי על שיווי המשקל, וגם זאת הודות ללוחם החדש שחדר לישבני ואחז במותני ולחברו המשפד את גרוני ולופת בכוח את ראשי.

בזוית העין, בחריץ שנוצר בין ההמון המקיף אותי יכולתי לראות את דמותו המטושטשת מדמעותיי של וסטלי. הוא שכב על צידו, פונה לעברי וגופו החסון עירום לחלוטין. רגלו האחת מונפת אל על שעה שג'ימבו הגורילה שוכב מאחוריו וחודר אותו בתנועות ארוכות וקצובות. הזרג האימתני שבין רגליו לא נפל בגודלו מזה של וָנדָל והיה שונה ממנו רק בצבעו השחור.

וסטלי הסתכל בי בחזרה ומבט חלול בעיניו, אדיש לכאורה לחבורת הגברים המגודלים שאונסים אותי בעת ובעונה אחת. אונס שמטרתו המקורית הייתה להביא לשחרורו אך היה רחוק כל כך מהגשמת תכליתו.

לפתע בטן גדולה ופרוותית חסמה את מבטי מטילה צל כבד על הסובבים – וָנדָל. הוא הגיע לפקח כיצד אשתו הטריה דואגת לרווחת האזרחים או שמא משמשת ככלי שמטרתו להשיג לו את היציבות השלטונית שחיפש. מממש ומשתמש בי כברכוש שברצותו יכל לחלוק להמונים, מס שהוטל עלי לשאת.

"אני רואה שאת נהנת." אמר הדוב בחיוך. ניסיתי להנהן בהסכמה אך רק לעלוע גרוני בקע מפי.

רציתי להזכיר לו את הסיכום לגבי וסטלי אך האיבר שבפי לא אפשר לי להשמיע קול ובטח שלא לדבר. נאלצתי להמתין בסבלנות להחלפה הבאה שעה שהחייל שלפני חודר ויוצא מגרוני. לא חלף זמן רב והוא נצמד חזק אלי, מועך את אפי כנגד בטנו, ואיברו החל לפלוט נוזל חם הישר אל בטני שחזרה להתמלא. כשסיים יצא.

"הבטחת שתשחרר את וסטלי." הצלחתי לומר בפה כואב ומגיר שנייה לפני שאיבר חדש פלש לתוכו.

"אני רואה שהשחרור שלו חשוב לך כל כך." אמר וָנדָל. "מצטער, כלתי היקרה, אך אני חושש ששיניתי את דעתי. הכישרון שלו הוא לא דבר שאפשר לוותר עליו בקלות כזאת. אבל, אני כן שמח על הרגשות שאת שומרת כלפיו. אחרי שמסיבת הרווקים הזאת תיגמר יגיע ליל הכלולות הפרטי שלנו, אליו אני אזמין גם אותו. כן, רק אני את ווסטלי, בלי אחד שיפריע לנו.
הלילה אני ארצה לראות אתכם מתפוצצים באהבה יוקדת כשתתעלסו מולי בזמן שאני עובר מאחד לשנייה, תוקע פעם אותו ופעם אותך."

הבטתי שוב בג׳ימבו תוקע את הזרג השחור עמוק בין שפתי איברו ההרוס של וסטלי. גופו החסון של האביר שלי הטלטל ונדפק משופד על המפלצת. ג'ימבו הגביר את הקצב עוד ועוד מול כל הצופים המריעים. אנחה רמה נשמעה מפיו של הגורילה והוא החל לפרוק עצמו עמוק בתוך וסטלי, ממלא את בטנו בנוזל סמיך ולבן.

מחשבותי ברחו אל חנות הצעצועים. שם לא רחוק מאיתנו עמדה בובת ברבי אוחזת בעגלת תינוק. צד אחד של בטנה היה חטוב וחלק, אבל בלחיצה נסתרת בטנה הייתה מתהפכת, וחצי עיגול גדול ומרשים היה ממלא את שמלתה. ברבי הריונית הם קראו לה. ומהבטן הגדולה והיפה שלה בסוף יצא תינוק קטן שימלא את העגלה…

כעת בטנו של וסטלי, האהוב, הרחוק, נראתה בדיוק כמו אותה בטן הריונית. עגולה ומלאה בנוזלו המחלחל של ג׳ימבו. היא בלטה מגופו של האביר שלי והוא הניח עליה את כפות ידיו.
כשהזרג הגדול החליק החוצה, זרם הנוזל בקע מבין רגליו וזלג על הרצפה המטונפת.

זה היה הרגע בו הבנתי כי תכנית החילוץ קרסה אל תוך עצמה. ידעתי שעלי לשחרר את וסטלי בעצמי אך נראה היה שיעבור זמן רב לפני שאזכה להפוגה כלשהי כדי שאצליח ליזום פעולה.

החייל הבא שהתייצב מאחורי היה גדול בראש מהאחרים ואיברו בהתאם. כשחדר אל ישבני זעקתי מכאב. אחורי בערו כלהבה כשהניף אותי למעלה באוויר מחזיק בשתי רגליי הפשוקות מתחת לברך. איבר מיני ההרוס מוצג פעור לראווה מול כולם שעה שהקַלְגַּס המגודל מעלה ומוריד אותי על איברו.

לפתע הלוחמים שמולי זזו לצדדים ופינו את הדרך לדמות אחרת שהגיחה מהצללים.

"ד"ר פלסטלינה!" התפלאתי. "מה אתה עושה כאן?"

"בדיוק מה שאת חושבת, ילדתי, באתי לראות את היצירה הטובה ביותר שלי."

"אני לא היצירה שלך!" סיננתי בכעס כשהכלי מאחור עוד משפד את ישבני בכוח.

"אבל את כן." אמר הד"ר וקרב לעברי, מציג לראווה את הצבת והסכין שהיו מחוברות לזרועותיו. "האיברים של אנשי הקומנדו הם משחק ילדים לעומת האנטומיה המורכבת שלך. למעשה, היא מורכבת כל כך עד שלא עלה בידי לשחזר את מתנת העונג שהענקתי לך גם אצל וסטלי."

"מתנה??? זוהי קללה איומה שהלוואי ולא הייתי מקבלת מעולם!"

ד"ר פלסטלינה חייך. בעזרת הצבת הוא הבריג את הסכין מאמת ידו השניה, את גדם הזרוע תחב לכיס חלוקו הלבן. כשהוציא אותה חזרה הייתה מחוברת אליה כף יד כמעט אנושית, אצבעות ידו החדשה היה ארוכות יתר על המידה ועקומות למדי.

הוא הניח את כף ידו על הפתח שבין רגלי ושאל, "מה את אומרת, הוד מעלתך, התקדישי לי גם כמה דקות מזמנך?"

"כבר קבלת ממני יותר ממה שמגיע לך." סיננתי לעברו, אך הוא התעלם, רכן אל בין רגלי והחל לחקור את הפתח הפעור. תחילה בדק רק עם אצבעותיו אך לאחר מכן הכניס לתוכי את כל אגרופו. הצלחתי רק בקושי להחניק צעקה.

"אוי אוי אוי, מה שוָנדָל עשה לך בפנים." ציקצק הד"ר אך אז החלו אצבעותיו לשחק בתוכי. הן לשו ולחצו בכל נקודה ונקודה ואני חשתי את תחושת הפורקן הנוראה מתחילה להתהוות בחלצי.

"לא…" ניסיתי בכל כוחי להתנגד לה אך הוא לחץ ושפשף בכל הנקודות הנכונות. "לא עכשיו…" מלמלתי, אולם לגופי היו רצונות משלו. הרגליים שלי נרפו ואיברי השתחרר, ראשי צנח לאחור ונח על חזהו השרירי של הלוחם אשר בישבני. פי הפעור לרווחה פלט גניחות חלשות.

עצמתי את עיניי נותנת לתחושה הממכרת לשטוף את גופי. אצבעות רגליי התמתחו עד קצה יכולתן וכל תודעתי התרכזה במקום אחד בשיפולי בטני.

"להפסיק?" שאל הד"ר והחל להכניס ולהוציא ממני את ידו. תחילה רק חלק מאמת ידו ולאחר מכן כל הדרך עד המרפק. 

"לא." לחשתי בשקט ותחושת השפלה מגעילה שטפה את גופי. 

"סליחה? לא שמעתי אותך." הוא נהם בהנאה.

"בבקשה, אל תפסיק." עניתי, הפעם חזק יותר. הרגשתי מלאה, הכאב בישבני הפריע לי פחות והתערבב עם התחושה המספקת שעטפה אותי. רציתי עוד, רציתי יותר, רציתי עוד איבר בישבני שיגדיל את הכאב הנעים.

באותם רגעים לא עניינה אותי תכנית הבריחה או גורלו של וסטלי, לא הממלכה הורודה ולא נורית. כל מה שרציתי זה שההנאה שבין רגלי תמשיך ותמשיך.

הצבת שבידו השנייה החלה ללוש ולמעוך את אחד משדי בכוח. הוא צבט את פטמתי הרגישה ומולל אותה בין אצבעותיו. "כן…" פלטתי בגניחה. לאחר מכן החל לסובב את הפטמה ולמשוך בה בעוצמה כה רבה עד שחששתי כי יתלוש אותה ממקומה.

עיניי נפערו לרווחה וצרחתי מכאב והנאה גם יחד שעה שגופי המיוסר רועד בתחושת שחרור ופורקן. 

"כןןןן!" צעקתי תוך כדי גמירה. אותה יצירה אפלה שחולל וברא בי אותו דוקטור עצמו נשאה אותי על גליה לשיא שלא הכרתי בקרשנדו אדיר שרטט בגופי עד שנדם איתו.

ד"ר פלסטלינה שחרר את אחיזתו מפטמתי, שלף את ידו מנרתיקי ונתן לגופי להירגע ולנוח. 

"ישנן קללות שיכולות להיות נעימות מאוד." אמר מרים מול פני כף יד מטפטפת.

הבטתי למטה ונחרדתי לגלות כי הפטמה אותה צבט התארכה הרבה משהייתה לפני. אורכה היה פי כמה מחברתה ונראתה יותר כמו נקניקיה דקיקה. חיילים סקרנים החלו להקיף אותי כדי לבחון את האטרקציה החדשה שנוצרה אך בדיוק אז הלוחם שהיה בישבני גמר בעוצמה וכשסיים הוא פשוט זרק אותי מעליו ואל מחוץ למעגל האונס.

נפלתי והתגלגלתי על הרצפה. כל חלק בגופי כאב אך כשהרמתי בקושי את מבטי הבנתי שנוצרה הזדמנות. 

קמתי ברגליים כושלות והתחלתי לרוץ אל כיסא שעמד סמוך. ראשי היה עדיין סחרחר אך הצלחתי לטפס אליו וממנו לשולחן העץ הגדול. ניתקתי מהשולחן בכוח קיסם עץ אשר בתוך כף ידי נראה יותר כמו חרב חדה.

תוך זמן קצר לוחמים רבים כבר טיפסו ועלו על השולחן. רצתי מהר לקצהו השני מביטה אל על לכיוון הפתח הקטן בתקרה, ומעט האור שחדר דרכו. לרוע מזלי לא הבחנתי בשלולית שמן שהרטיבה את המשטח וגרמה לי להחליק ולמעוד. זה הספיק ללוחמים כדי להדביק את הפער אלי וכשנעמדתי שוב כבר הייתי מכותרת.

"אל תתקרבו!" צעקתי מניפה לעומתם את חרבי החדה.

צחוק מאיים נשמע מאחוריהם ווָנדָל נכנס אל מעגל האור המרצד. "מה בדיוק חשבת לעשות עם פיסת העץ הזאת? לשפד את כולנו?"

"השאר שם!"

"ואני חשבתי שתשמחי על ההזדמנות להנות ממגע גופו של וסטלי ולתת לו אהבה בחזרה. אבל את רק רוצה להרחיק אותו מכאן."

התקדמתי בזהירות לאחור כשהם ממשיכים לסגור עלי מכל עבר עד שנעצרתי כשגבי נצמד לעמוד. למטה יכולתי עוד לראות את וסטלי שוכב על מאהבו המזדמן, חוזר ומניע את אגנו מעלה ומטה כשהגורילה שוב בתוכו. ג'ימבו הניח את ידו על עורפו של וסטלי וקרב אותו לנשיקה. נשיקה לה לא זכיתי מעולם.

אל ליבי החלה לחלחל התובנה אשר עד עכשיו ניסיתי להדחיק. יש רק דרך אחת לשחרר אותו מהכלא הזה.

החזרתי את מבטי אל רודפי ועיני כלהבה. "אני לא אתן לכם לפגוע יותר באף אחד!" אמרתי להם ודחפתי בכוח את הנר הגדול שניצב מאחורי אשר נפל הישר אל שלולית השמן.

תוך שניות להבות של אש אחזו בשולחן וממנו התפשטו למחסן כולו. חיילים נמסים רצו לכל עבר, מתפרקים לחתיכות ונדבקים אל הקרקע.
וָנדָל צרח בקול גדול ומהדהד כשהאש אכלה בקלות את גופו הפרוותי אך אני כבר לא יכולתי לחוש דבר. רק את החושך המבורך שחיבק אותי והחיוך המשחרר שנמתח על שפתי.


אחרית דבר –

"הנסיכה באטרקאפ והאביר וסטלי, אני רוצה להכיר לכם את הממלכה החדשה והורודה שלכם!" אמרה הילדה מחזיקה בידיים שלוחות כל אחת מהבובות אל מול החדר רחב הידיים.

"אני רק מקווה שעל שני אלו תשמרי טוב יותר." אמרה אמהּ.

"את יודעת שמאז השריפה במחסן לא איבדתי שום בובה!" מחתה הילדה בפרצוף כעוס.

"רק אלוהים יודע איך הצעצועים שלכם בכלל הגיעו לשם."

"אמרתי לך, זה בן. כמעט כל הצעצועים שנשרפו שם היו שלו. ובכלל, את כל הבובות שאני איבדתי מצאנו בסוף אצלו בארון – שרה, טמבולינה, כולן… אפילו הכתר של באטרקאפ! הוא לוקח בלי רשות ולא מחזיר."

"טוב, שיהיה. עכשיו הזדרזי לפני שנאחר לחוג שלך."

"אפשר לקחת אותם איתי???"

"שיהיה."

-הסוף-

רוצה לקבל עדכון במייל כשהסיפור הבא יתפרסם? הרשם לקבלת עדכונים במייל.
לא לשכוח לתת ציון לפרק ולהשאיר תגובה מתחת

קטגוריות: סיפורי סקס, מין בכפיה, ניצול מיני, סיפורים נוספים

6 תגובות בנושא ״הממלכה הורודה – חלק ה': הנקמה האחרונה (חלק אחרון)"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s