כשפקחתי את עיניי השמש כבר עמדה במרכז השמיים וקרן אור בודדה שחדרה מבין העלים סינוורה את עיניי. חלפו כמה שניות עד שהבנתי היכן אני ומה קרה לי. זיכרונות מהבריחה, מוסטלי והנפילה הארוכה עלו במוחי.
השיח שהקיף אותי ריכך את הנפילה ולמעט כמה שריטות וחבלות במרפקים הכל היה במקומו.
ניסיתי לפלס את דרכי החוצה מהסבך אך ככל שהתקדמתי גיליתי שהצמחייה ממשיכה הלאה והלאה.
"וסטלי?" קראתי בלחש אך לא הייתה שום תשובה. נראה שהייתי שם לגמרי לבד ורק רשרוש העלים וציוצי הציפורים הפרו את הדממה.
לאחר שעה קלה הגעתי אל כר עשב פתוח שבו כבר היה לי קל יותר לצעוד. את הבית היה ניתן לראות בבירור, עומד הרחק בצד השני של הגינה. לפי שעה לא העזתי להתקרב אליו מאחר ולא ידעתי מי מחפש אחרי והיכן, לכן עברתי מבעד לחריץ קטן שהיה בגדר עץ ישנה שהקיפה את הגן.
ירדתי לפלג נחל סמוך לרחוץ את גופי שהתלכלך מאוד מהנפילה והשיטוטים. שטפתי היטב את רגלי מאותו נוזל דביק שנקרש והתקשה עליהן. לאחר מכן יצאתי והתיישבתי לצד הנחל. באזור זה אוכל להיות בטוחה. את שארית היום ניצלתי כדי לתור ולחקור את השטח ולקראת הערב אספתי כמה עלים ואבנים ליצור לי מכסה שישמש הגנה ומסתור מבעלי חיים וממזג האוויר.
כך חלפו הימים כשהמחשבות על אהובי והממלכה שזנחתי מאחור מלוות אותי בכל זמן. לעתים הייתי מעזה להתגנב אל הגן ולצפות ממרחק רב על הבית הגדול, תוהה בליבי מה חושבות הבובות המסכנות על הנסיכה שהבטיחה להן תקווה ומיד לאחר מכן הפקירה אותן. מה נורית מרגישה? האם היא עצובה על הבובה שאבדה לה? האם היא בודדה?
מקץ שבוע בבוקר שטוף שמש טיילתי לאורך הגדר המקיפה את הגן. סיבובים שכאלה היו מסוכנים לעומת גיחות בחסות החשכה, אך הם סיפקו גם לי תצפית טובה יותר לכיוון הבית. לפתע שמעתי רחש בין שיחים והתפצחות של עלה יבש. מיד מיהרתי להסתתר מאחורי סלע גדול שעמד בקרבת מקום.
הצעדים הלכו והתקרבו עד שנעצרו סמוך למחבואי. נותרתי קפואה במקומי בדממה מוחלטת ולא העזתי להשמיע אפילו רחש קטן. ידעתי היטב שמספיקה טעות אחת כדי שאחזור אל מלתעות הדוב.
לאחר זמן שנדמה כנצח שמעתי שוב את הצעדים אך הפעם הם התרחקו מהמקום. חיכיתי בשקט מספר שניות לפני שהרשיתי לעצמי לזוז.
החושים שלי זעקו שעלי לחזור במהירות למחסה שהפך למגורי אך הסקרנות גברה עלי. הייתי חייבת לדעת מי הדמות שכה התקרבה למקום מחבואי. התגנבתי בעקבות הד הפסיעות אל שיח בו יכולתי להסתתר ולצפות.
הדמות התכופפה אל תוך הדשא כשגבה פונה לעברי, אולי כדי להרים דבר מה ואולי כי חשה שמשהו אינו כשורה. קיוויתי שלא עשיתי טעות שאצטער עליה מאוד, אך אז היא התרוממה חזרה ומולי עמדה לא אחרת מאשר שרה הבובה המבוגרת.
"שרה!" קראתי לעברה והיא הסתובבה מיד.
"הנסיכה באטרקאפ? מה את עושה פה?" שאלה מופתעת, בוחנת בפליאה רבה את המדבקות הקטנות שהוצמדו לגופי החשוף.
"זה סיפור די ארוך." עניתי, לא בטוחה מה היא או יתר הצעצועים בכלל יודעים על אותו לילה ארור.
"כולנו חשבנו שברחת הרחק מכאן." ענתה ואני חשתי בושה איומה. הנסיכה שהפקירה את ממלכתה כדי להציל את עצמה.
"אני עוד כאן." עניתי בחצי חיוך מריר. "מה קורה בממלכה?".
שרה השפילה מבטה למספר רגעים. "לאחר שעזבת הכל השתבש. וָנדָל נהיה נורא מאי פעם, הוא היה נחוש למצוא אותך בכל מחיר. הוא שבה רבים מהצעצועים ולקח אותם לממלכתו, איש לא יודע מה עלה בגורלם. אחרים הצליחו להימלט.
וסטלי חיפש אחרייך במשך ימים. לבסוף הוא אסף כמה מהצעצועים שנמלטו וברח איתם למחסן בצד השני של הגן. אפשר לומר שהם הקימו שם סוג של מחתרת שמסתתרת בשקט אך עסוקה כל העת בהצטיידות והכנה לקראת המערכה שעוד עתידה לבוא."
הו וסטלי… חשבתי לעצמי. אביר אמיץ ומלא תעוזה שלי. טעיתי כשחשבתי שאוכל לפתור זאת בעצמי, הייתי צריכה לתת לו להוביל כבר מההתחלה. הוא היה מתאים עשרות מונים ממני לשלוט בממלכה.
"קחי אותי לשם." הפצרתי בה.
"לאור יום זה יכול להיות מסוכן, נצטרך לעבור סמוך לבית ואין לדעת מי צופה שם מהחלונות."
"אני מכירה דרכים סודיות." אמרתי. הימים הרבים בהם חקרתי את השטח לימדו אותי דבר או שניים.
"בסדר גמור. אז נצא לדרך מיד." אמרה שרה וכך היה.
הובלתי אותה בדרכים נסתרות מעברה האחר של הגדר. שיחים סיפקו לנו מסתור ואת המרחק ביניהם גמענו בריצה. כשהגענו לשלב בו לא יכולנו להתקדם חצינו שוב את הגדר חזרה אל הגן. כעת כבר היינו קרובות למדי. הסתתרנו מאחורי מריצה, ממנה צפינו לעבר מחסן העץ הישן.
"בחלק האחורי יש כניסה סודית." לחשה שרה. בזהירות שמנו פעמינו אל מרווח קטן בין הגדר למחסן, ואכן התגלה פתח אפל המוביל פנימה שנוצר מנפילה של אחת הקורות.
"בואי ניכנס." אמרתי לה כשעמדנו בכניסה, אך היא לא זזה ממקומה.
"אני לא יכולה." אמרה הזקנה ועיניה התמלאו דמעות. "הביטי בי. ראי את הבד הבלוי והמתפורר שלי. אילו הדוב המרושע היה כופה עצמו עלי עם איברו המפלצתי הוא לא היה מותיר ממני אלא פיסות קטנות. אני מצטערת." היא בכתה ומיהרה להסתלק מהמקום.
"תראו איזו מתנה נחמדה הזקנה הביאה לנו." אמר חייל מגודל שיצא מהמחסן לשני חבריו שהקיפו אותי מהצדדים.
"שלא תעזו לגעת בי!" קראתי לעברם מנסה להסוות את הפחד שחשתי, אך שניים מהם כבר תפסו אותי בזרועות וגררו אותי פנימה. אפלה עטפה אותי מכל כיוון.
אנשי הקומנדו זרקו אותי על הרצפה אך לקח לעיני עוד כמה שניות להסתגל לחושך הנורא.
כבר לפי הרעשים והקולות הבנתי שאני מוקפת ברבים מהם. לאט לאט הצללים לבשו צורה וצבע ולאורו המרצד של נר שעמד גבוה מעלי הבחנתי בכס ניצב למולי.
נעמדתי על רגלי מביטה ביושב עליו – וָנדָל. לראשו הוא ענד את כתרי שאבני החן הצבעוניות שבו נצנצו לאור הנר. אך רק אז הבנתי מה באמת רואות עיניי ובזעזוע רב נרתעתי לאחור בחולשה שסיכנה להפיל אותי חזרה אל הארץ.
מחזה האיימים גרם לגופי לקפוא ואפילו צעקה לא הצלחתי לחלץ מפי. מעל הדוב חסר המכנסיים ישב לא אחר מאשר אהובי וסטלי. לגופו הוא אינו לבש את שריונו אלא את שמלת הנסיכות שלי.
תחתית השמלה היתה מורמת כלפי מעלה וחשפה אמת איומה. בין רגליו של האביר נוצר איבר זהה לשלי וכלי הזין של וָנדָל היה נעוץ עמוק בתוכו.
בטן עגלגלה, מתוחה, הצליחה להכיל רק בקושי את החדירה חסרת ההגיון.
וסטלי התקשה להרים את עיניו אלי אך אני לא הצלחתי להתיק את מבטי מהתמונה המזעזעת.
"למה עצרת?" נהם הדוב ווסטלי התעשת במהירות וחזר לעלות ולרדת על האיבר האדום.
"הו… כן, זה טוב כל כך." התנשף וָנדָל וגלגל את אישוניו מעלה בהנאה. לראות את איברו של וָנדָל מופיע ונעלם שוב בין רגליו של אהובי היה מערער ומחריד מכל המראות שיכולתי לדמיין.
"אני אוהב את הלוק החדש שלךְ." הוא אמר והחזיר את מבטו אל המדבקות שיותר משהסתירו את איבריי חשפו עד כמה אני חשופה ופגיעה.
"גם כאן היו כמה שינויים. כמו שאת בוודאי מבינה, אחרי שטועמים איבר של נסיכה כבר קשה לחזור לבובות ממולאות בצמר גפן דחוס ששורט לך את הזין. אז יצרנו לעצמנו נסיכה חדשה עם איכויות שממש מזכירות את המקור. אנחנו קוראים לו הנסיכה באבלס." אמר וליטף את עורפו של וסטלי.
"עם אהובך קל יותר להגיע להבנות מאשר עם עקשנית שכמוך והוא גם יותר טוב במילוי אחר הוראות. במשך שבוע שלם הוא עבר אימונים שעיצבו לו את זהותו החדשה והביאו אותו להצטיין במה שהוא עושה."
"שחרר אותו, הוא לא עשה לך כלום! זה לא מגיע לו." אמרתי בכעס מהול ברחמים.
"לשחרר אותו…" חייך הדב. ההנאה שוֶסטלי מעניק לו משתקפת בקולו. "ולמה שנעשה דבר כזה?" שאל והביט בי במבט חודר. רק אז הבחנתי שעין חדשה מחליפה את זאת שתלשתי לו במפגשנו האחרון. עין אדומה ורעה שנראה כאילו הייתה בעבר שייכת ליצור מעורר אימה.
"יש לך אותי. אתה לא צריך אותו." אמרתי.
"יש לי אותך… יש לי אותך בהחלט! אבל בסופו של יום הכוס שלו צר לא פחות משלך, ושניכם יכולים לחמם לי את המיטה יחדיו. במצב שנוצר אני בכלל לא רואה טעם להפריד בניכם, נהפוך הוא."
התקרבתי אליהם בצעד מהוסס. "לא הבנת… כשאני אומרת שיש לך אותי אני לא מתכוונת רק בגופי." אמרתי בקול המפתה ביותר שהצלחתי לגייס. "אני יודעת עכשיו שעשיתי טעות איומה כשעזבתי אותך. טעות שלא תחזור שנית…"
"מה את אומרת? כי לפי דעתי הטעות היחידה שעשית היא שלא הצלחת להציל את אהובך ולברוח איתו הרחק מכאן."
ידעתי שלא יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות ושעלי ללכת על כל הקופה.
"פעם הוא היה אהובי, זה נכון. אבל זה היה לפני ששינית אותו לנסיכה. כרגע נותרת הגבר היחיד בסביבה וכל מי שצופה בשניכם עכשיו מבין את זה בקלות."
"אז תגידי את זה." אמר וָנדָל והניח יד על כתפו של וסטלי כדי שזה יחדול מפעולתו.
"אני רוצה שתהיה מלכי ואני אהיה שלך, ואם רק תצא ממנו לכמה דקות אראה לך עד כמה אני באמת רוצה אותך."
שמעתי התלחשויות רבות מגיעות מאחורי כאילו לכל אחד מהחיילים הייתה מחשבה על מה שאמרתי.
"עכשיו כבר תצטרכי לחכות לתורך." ענה וָנדָל וחיוך מסופק עלה בזווית פיו, אולי מההנאה שהוא מפיק מוסטלי ואולי מהמחשבה על העונג שעוד מחכה לו אחרי שיסיים איתו.
וסטלי המשיך לעלות ולרדת בקצב איטי, שפתי איברו החדש מתוחות באופן קיצוני סביב האיבר העבה שחודר אותו.
"מהר יותר." הורה לו וָנדָל והאביר בשמלת הנסיכה הגביר את הקצב מול עיני, מול כל הנוכחים.
השתדלתי כמיטב יכולתי להסתיר את החלחלה שחשתי, כאילו הסבל וההשפלה שעובר אהובי כבר לא מענייני. כאילו כל רצוני הוא רק שייסימו כדי שאוכל לתפוס את מקומו ולזכות לענג את הגבר החדש שלי.
"עוד יותר מהר." אמר וָנדָל ווסטלי החל לדפוק עצמו במרץ רב. כל הסימנים הראו שהדוב קרוב לפרוק את עצמו באהובי המחולל.
"עצור!" קראתי ולהפתעתי גם וסטלי חדל מתנועותיו.
כולם נשאו את מבטם לעברי. "אל תרוקן את עצמך בתוכו."
"ולמה לא?" שאל וָנדָל, מצפה לתשובה שידע כי יקבל.
"אני צריכה את הנוזל שלך בתוכי, כמו בפעם האחרונה." אמרתי, "בבקשה…".
השקט ששרר במחסן צרם לאוזניי הרבה יותר מהרחשים והלחישות שקדמו לו. נראה היה שכולם במתח כמוני כיצד ייפול דבר.
"קומי." לחש וָנדָל באוזנו של וסטלי וזה התרומם לאט ובזהירות. איבר אינסופי נשלף מבין רגליו עד שהיה קשה להבין כיצד כולו הצליח להשתחל לגופו.
וסטלי זז הצידה שפל וכנוע ואני התיישבתי במקומו על ברכיו הפרוותיות של הדוב. העברתי ליטוף במעלה בטנו, מבטי מלווה את ידי עד שהגעתי לפרצופו. הנחתי את כפות ידיי על לחייו, מבטנו הצטלבו ורכנתי אליו לנשיקה בהתמסרות מלאה.
וסטלי נאלץ לצפות מהצד בנשיקה הראשונה שלי. נשיקה שהוא לא זכה לה מעולם.
כשניתקתי ממנו את שפתי שחררתי עוד נשימה לפיו הגדול. שלחתי יד אחת אל האיבר הזקור שהיה עדיין רטוב מהחדירה לוֶסטלי וליטפתי אותו. "שחרר אותו ואני אהיה רק שלך."
"למה חשוב לך כל כך שאשחרר אותו אם את כבר לא אוהבת אותו?"
"כמו שבטח כבר למדת עלי, אני לא אוהבת שיש לי מתחרות אחרות באזור. זה היה נכון לגבי נורית וזה נכון עכשיו לגביך.", אמרתי ונישקתי אותו בנשיקות קטנות ועדינות על הלחי ובאוזן. "אני רוצה שכשתחשוב על מישהי זאת תהיה אני ורק אני.".
"כל זה נחמד מאוד, באמת." הוא אמר והצביע על עינו החדשה, "אבל אחרי הפעם האחרונה את תצטרכי לשכנע אותי יותר בכוונות שלך." הוא נשען אחורנית ופשק את ידיו לרווחה, הבנתי מיד מה מצופה ממני. קמתי ממנו וירדתי על ברכי מול האיבר הענק. תפסתי בו בכפות ידי אך אפילו שתיהן יחדיו לא הצליחו להקיף את כולו. החלקתי אותן מעלה ומטה לכל גובהו, כמו סוגדת לצלם אלוהי.
"יש לה ידיים קטנות ונעימות." אמר וָנדָל וכל האחרים צחקו, "אבל בואו נראה עד כמה הלשון שלה חמה."
שלחתי את לשוני והתחלתי ללקק אותו מכאן ומכאן, מנקה מעליו תערובת של טעם וריח משונים. קרבתי את בטני אליו, נצמדת אל איברו, ובעזרת ידיי מחצתי את זוג שדיי כך שיקיפו כמה שיותר ממנו. ואז עליתי וירדתי, מפנקת אותו עם כל גופי.
ליקקתי את קצה האיבר, לשוני סבבה במעגלים את הפתח שמרכזו, וכשהחדרתי את כולה לתוכו גנח וָנדָל בקול. "הו, בדיוק ככה! בדיוק ככה."
ניסיתי לחדור כמה שיותר עמוק עם הלשון. מגבירה את קצב העיסוי שהענקתי לו עם שדיי, לוחצת אותם חזק ובמהירות. הדוב החל להניע את אגנו בקצב מתגבר לפנים ולאחור ופלט נשיפה חזקה. ואז הניח יד כבדה על ראשי והצמיד את פי אל הפתח.
נתז נוזל סמיך ודביק נפלט לי ישר לפה ומכיוון שלא יכולתי לחמוק ניסיתי לקלוט כמה שיותר ממנו. טעם לא נעים, טרי וחזק הציף את פי עד שהייתי צריכה להילחם בתחושת הגועל שחשתי. עוד פליטה ועוד – כמויות בלתי נתפסות שנורו בזו אחר זו עד שלא הצלחתי להתמודד עם הקצב. נוזל רב פרץ מפי, לכלך את פני ונדבק לשיערי שעה שבטני כבר הייתה מלאה וגופי כבד. לבסוף הדוב התרוקן לגמרי ונרגע.
הרמתי את ראשי, שרוכים לבנים דבוקים לסנטרי כנטיפים.
"היה לך טעים?" שאל וָנדָל בקולו הלגלגני.
"הכי טעים." שיקרתי וליקקתי את שפתי בתאווה. וסטלי לא נראה מזועזע כמו שחשבתי שיהיה. יתכן מאוד שהוא כבר מכיר היטב את טעם הנוזל הלבן.
"מצוין, כי מעכשיו זאת תהיה המנה העיקרית בתפריט המלכותי שלך."
"תודה, הוד מעלתך." אמרתי כשהטעם הדוחה עוד עומד בפי וריחו בנחירי.
"החלטתי." הוא הרעים וכולם השתתקו- "אני מוכן לקבל אותך חזרה.".
"תודה, הוד מעלתך." אמרתי וקדתי בראשי. וָנדָל הסיר את הכתר מעל ראשו והניח אותו בחזרה על שלי.
"קומי." הוא אמר והתרומם בעצמו מכסאו. הוא לקח את ידי בידו ושנינו פנינו אל קהל החיילים. בטני המלאה הייתה תפוחה ושיער ראשי דביק.
"הקשיבו כולם! אני מקבל בחזרה את הנסיכה באטרקאפ שתהיה לי לאישה. מעכשיו היא שוב מלכתכם." הוא הרים את ידי וכולם קראו קריאות שמחה.
נשאתי את עיני אל ההמון וניסיתי להראות גאה ומכובדת, על אף המראה המטונף שלי.
"ועכשיו, הוד מעלתך, עליך להתפנות למחויבויות התפקיד. כמלכה עליך להיות קשובה לנתינים שלך."
"כן, כמובן." עניתי ברצינות אינסטינקטיבית.
"לדאוג לרווחה שלהם."
"בהחלט."
"למלא אחר הצרכים שלהם." הוא המשיך.
"הצרכים שלהם?" שאלתי.
"כן, הצרכים שלהם. כמו שדאגת לצרכים שלי זה עתה, וכמו שוסטלי דאג לפניך." רק אז הבחנתי כי גם לוחמי הקומנדו עברו את אותו "שדרוג" שעבר וָנדָל. לכל אחד מהם הזדקף איבר קשיח מבין הרגליים וחלקם שפשפו אותו בידם.
"אבל אני המלכה שלהם." אמרתי מנסה לשמור על החיוך הכנוע שלבשתי כבר דקות ארוכות.
"את תגלי מהר מאוד שבממלכה הכחולה התפקיד של המלכה מסור יותר ממה שאת מכירה. הפוליטיקה כאן מורכבת בהרבה. אף אחד מהנתינים לא הולך אחריךָ רק כי יש לךָ תואר של מלך או כתר מצועצע על הראש. אם הם לא מקבלים את החלק שלהם בשלל אתה תמצָא את הראש שלך על שיפוד. ואין דבר שהם רוצים יותר מזמן איכות עם המלכה הטרייה שלהם."
"אני אשתך!" ניסיתי בכל זאת לשנות את גורלי שכבר נחרץ.
"נכון, ואל תחשבי שאני אחד שאוהב לחלוק, לא ולא. רק שהיציבות השלטונית חשובה לי יותר."
וסטלי עמד בסמוך והיה עד לשיחה. הוא הבין היטב מה הולך לקרות לי אך אפילו הידיעה הזו לא החזירה לו מעט מרוח הלחימה. הבטתי בו ובאיבר הנשי שבין רגליו. אם הדוקטור עיצב אותו בצורה אסתטית כמו ששלי היה בתחילה, לא היה לכך כל זכר. הביקורים של וָנדָל גרמו לו להיות פעור והרוס. כמוהו גם וסטלי היה הרוס, רפוי וחלש.
בליבי תהיתי אם יש שם בכלל משהו שאפשר להציל.
מהר מאוד סילקתי את המחשבות הללו ממוחי. אני הבאתי אותו למצב הזה ואעשה הכל כדי לעזור לו.
"ואם אעשה זאת? אם אסכים… לדאוג לצרכים… של כל הנתינים שלך, אתה תשלח מכאן את באבלס?" שאלתי.
"אם זה ישקיט לך את הקנאה, אני מסכים." ענה וָנדָל.
"אז כך יהיה."
רוצה לקבל עדכון במייל כשהפרק הבא יתפרסם? הרשם לקבלת עדכונים במייל.
לא לשכוח לתת ציון לפרק ולהשאיר תגובה מתחת ⇓
קטגוריות: סיפורי סקס, מין בכפיה, ניצול מיני, סיפורים נוספים
שריטות קטנות 
הסיפור נהדר, בנוי כ"כ טוב, מקורי, מפתיע ובעיקר – מדליק ומחרמןןן
אני בהחלט מחכה להמשך 🙂
אהבתיאהבתי