הממלכה הורודה – חלק ג': ברית חדשה

לחלק ב': זרע פורענות

נותרה כמעט שעה עד חצות כשעברתי דרך חריץ צדדי קטן אל תוך חדר הארונות. התגנבתי מאחורי ארגז גדול שעמד בפינה והשקפתי אל ארון רחב הידיים. היו שם לא מעט צעצועים, חיילים, גורגונים ואחרים. 

הם עבדו בחבורות כשכל אחת עמלה על פירוקו של חפץ אחר: מכונית צעצוע, עט, שדכן. כל החלקים נערמו בצורה מסודרת במרכז, ערמה שהזכירה מאוד את הררי הגרוטאות במעבדה של דוקטור פלסטלינה. הממציא המטורף ודאי עובד על הפרויקט הבא שלו בשירות ונדל הרשע. 

כולם נראו עסוקים מאוד, עם זאת היה ברור שאלו המחלקים את ההוראות הם החיילים ואילו האחרים עושים את רוב העבודה הקשה. ייתכן והם אינם מבינים שככל שהם מסייעים לו להגדיל את כוחו כך מצבם שלהם ילך וייפגע?

על מנת שאוכל להציג בפני הגורגונים את התמונה המלאה ולשכנע אותם לחבור לצד שלנו היה עלי ראשית לפתח איתם דו שיח. בשלב זה לא היה לי עדיין ברור כיצד בנויה ההיררכיה הפנימית שלהם והאם יש להם בכלל מנהיג. מה שבטוח זה שיהיה לי קשה מאוד לבודד אותם משאר החיילים בפרק הזמן שנותר לי עד הפגישה.

בחלקו האחורי של חדר הארונות הבחנתי כי כמות החיילים הייתה דלילה למדי ואילו חבורה של גורגונים עמלו שם במרץ. אם רק אצליח להתגנב לשם אוכל אולי לדבר איתם ובתקווה יובילו אותי למנהיג שלהם.

מעט הלוחמים שעמדו שם החלו לעזוב את האזור והבנתי שנוצרה לי הזדמנות.

"אני רואה שאת לא כל כך טובה בלעקוב אחר הוראות." אמר קול מאחורי ואני הסתובבתי בבהלה. וָנדָל עמד שם ולצידו ג'ימבו הגורילה וחייל נוסף – זה שהביע נכונות לנשוך את ישבני.

"זה לא משנה." אמרתי והזדקפתי, "אני כאן. שחרר את הבובות!"

"כן, כן, בהחלט." אמר הדוב המגודל. "רק לפני שאעשה זאת אשמח לקבל ממך דבר מה."

"מה אתה רוצה ממני בדיוק?" תבעתי לדעת.

"לא הרבה." הוא אמר וחיוך זדוני נמתח על פרצופו. "רק את השמלה שלך."

"אתה רוצה את השמלה שלי? השתגעת? זה לא היה חלק מההסכם!" עניתי בכעס.

"את שינית את החוקים ראשונה, הוד נסיכותך. עכשיו אני מעלה את המחיר."

"בשביל מה אתה צריך אותה? אני יכולה להבטיח לך שהיא לא לא מתאימה כלל למידותיך." 

"את משעשעת ואני אוהב את זה, אבל למעשה זה לא עניינך מה אעשה בה, זה המחיר שהחלטתי לדרוש ואם לא את, חברותייך תשלמנה אותו במקומך. "

ידעתי שכרגע אני צריכה את הבובות במקום מבטחים. זאת הייתה המשימה הראשונה. מיהרתי לפשוט את בגדי ולמסור אותם לדוב. 

"הנה התשלום שלך." אמרתי מכסה את האיבר שבין רגלי בידי האחת ואת החזה בשנייה. "עכשיו שחרר אותם!" 

הדוב אסף את השמלה בידיו וקרב אותה לאפו. הוא לקח נשימה עמוקה ושאף את ריחה אל נחיריו. "כל כך חדש ובתולי… לבובות ישנות ומאובקות יש ריח שונה מאוד." הוא נתן סימן לחייל וזה הביא את קופסת הנעלים. 

הסרתי את המכסה ולעיני נגלו שלוש הבובות שכובות שם זו לצד זו.

"קומו, אתן חופשיות." אמרתי לטמבולינה ולאחרות. "תברחו מכאן מהר."

שלוש הבובות הביטו בי בפליאה רבה אך בחרו שלא להתעכב ולנצל את ההזדמנות היקרה שניתנה להן. הן קפצו מהקופסה ונעלמו מחוץ לארון.

הסתובבתי אל ונדל וחבריו ובראש מורם אמרתי "יש לי דברים שברצוני לשאת בשם הממלכה הורודה והם מכוונים לכלל אנשיך."

"בבקשה, זאת זכותך המלכותית." חייך ונדל והחווה בידו אל ראש הארגז הגדול שישמש כבמה.

"בשביל זה אצטרך את בגדי חזרה." אמרתי והושטתי לו את ידי.

"לא, הוד ישבנותך. שילמת לי בשמלה כדי שאשחרר את ידידותייך, לכן היא נשארת אצלי.

"אתה לא מצפה שאעלה לומר הצהרה מלכותית ללא בגדים!"

"אני דווקא מאמין שיהיה לך קל יותר למשוך את תשומת ליבם באופן הזה." הוא צחק.

"רציתַ לראות מה מילות האֶרס שלך גרמו לי לעולל לגופי וסיפקתי את הסקרנות שלך בבוקר. אין לך שום סיבה להמשיך ולהתעלל בי." אמרתי בכעס.

"חלון ההזדמנויות שלך הולך ואוזל. כדאי לך למהר." הוא ענה.

המבט המלא בעצמו הבהיר לי שלא אקבל את בגדי חזרה בזמן הקרוב ושמוטב כי אדבוק בתוכנית על אף המצב החדש שנוצר.

דרכתי על קופסה קטנה וממנה עליתי לארגז הגדול. דממה התפרסה מיד בחדר וכל הנוכחים נשאו עיניהם אלי. כמה פנסים נדלקו מהמדפים הגבוהים והאירו עלי באור בוהק כשהאחרים החלו להצטופף תחתי.

רגע האמת הגיע. עצמתי את עיני ולקחתי נשימה עמוקה. לאחר מכן פקחתי אותן והתחלתי לדבר בקול ברור ויציב.

"גורגונים נכבדים," קראתי בקול. "אני פונה אליכם כעת ואליכם בלבד. לא אל האדונים שרודים בכם ולא אל השליט הרשע שלהם. אני היא הנסיכה באטרקאפ ויש בפי דברים בשם כל תושבי הממלכה הורודה. עוולות רבות קורות לצעצועים טובים משני המחנות. עוולות איומות ונוראות! אך לא תמיד המצב היה כך. בעבר היו זמנים של שקט, שלום ושלווה, אך הם חלפו. יש אחד שאחראי לכך ושמו וָנדָל!

אין שום סיבה שנלחם זה בזה. כשאני מביטה בכם אני לא רואה מפלצות אלא צעצועים. צעצועים כמוני וכמו חברי שכל רצונם זה להביא שמחה לעולם. רק אם נשתף פעולה נוכל להיפטר מהרוע ולהחזיר את הטוב לשתי הממלכות."

גורגון גדול וחזק הזדקף מההמון, הוא נראה מעט שונה מהאחרים. משהו במבטו ובעיניו החומות נראה אנושי יותר, ייתכן כי זהו מנהיגם של הגורגונים. 

הוא התקרב ועלה אל הבמה ונעמד מולי, כל הנוכחים שתקו והסתכלו. נראה שגם החיילים היו במתח כמו האחרים כיצד יפול דבר. היצור נעץ מבט חודר הישר אל תוך עיניי ואני החזרתי לו במבט קר רוח. לאחר שניות ארוכות הוא החל להקיף אותי וכשהיה מאחורי שלח את חוטמו ורחרח את שיערי, יכולתי להרגיש את נשיפותיו מפזרות את שיערותי על צווארי. לאחר מכן המשיך ונעמד לצידי אך אני המשכתי להביט אל הקהל ולא נתתי דעתי אליו. שמעתי את רחרוח אפו הישר בתוך אוזני נושף ומדגדג, ואז חשתי דבר מה רטוב נדחף לתוכה. ראשי נרתע לאחור כשלשון ארוכה החליקה על פני.

"מה… מה אתה עושה?" שאלתי בבלבול.

הלשון החלקלקה המשיכה להתארך עוד ועוד, ירדה לאורך צווארי ונכרכה בכוח סביב אחד משדי.

"חדל. חדל עם זה מיד!" צעקתי לקול צחוקם של החיילים בקהל.

הגורגון ירד על ארבע ותפס בכפותיו את קרסולי כדי שלא אוכל לזוז. לשונו הארוכה עזבה את השד והחליקה מטה אל הפתח בין רגלי.

"לא. בבקשה הפסק!" התחננתי בפניו כשלשונו החלה ללקק את החריץ הצר.

"הו, נסיכה קטנה ומצחיקה שכמותך." גיחך ונדל מאחורי. "היצורים הפרימיטיביים האלה בוודאי לא הבינו מחצית מהמילים הגבוהות ששפכת עליהם. אנחנו מתייחסים אליהם כחיות כי זה פחות או יותר מה שהם."

הלשון החלה להידחק אל תוך איברי לשה ומרטיבה אותי מבפנים.

"די! תגיד לו להפסיק."

"אני יכול לעצור אותו בשנייה." אמר הדוב. "אבל, כמו שאמרת, יש מסר שצריך להעביר לכל הקהל שצופה בך עכשיו. והמסר הוא שאת לא יותר מזונה קטנה וכמוך גם שאר הנתינים בממלכה שלך."

הלשון המשיכה לחדור עוד ועוד לתוכי. יכולתי להרגיש אותה מתקדמת בתוך תעלה פנימית ומפותלת. תפסתי בשתי אוזניו מנסה להדוף אותו ממני אך זה היה חסר טעם. סנטימטר אחר סנטימטר היא פלשה לתוכי כמו נחש המזדחל לתוך מחילה, עד שלבסוף כל לשונו שאורכה כידי, כבר הייתה בפנים.

הלשון החלה לצאת ולהיכנס, מתפתלת בתוכי אנה ואנה שעה שהיצור טועם אותי מבפנים כמו רכיכה. דגדוג מוכר החל לטפס במעלה גבי. אותה תחושה בוגדנית שרק הבוקר גרמה לי לאבד שליטה על גופי ורצונותי.

החום החל להתפשט מהבטן התחתונה לכל כיוון בגופי. כמו מים המתחילים לרתוח, תחילה במאות בועיות קטנות המתפוצצות לרסיסים אך לאט לאט מתלכדות וגדלות לבועות גדולות.

גניחה נפלטה מפי ואחריה עוד אחת כשהלשון מחליקה פנימה והחוצה בתנועות גסות מרטיבה את חלצי. אנחות חסרות שליטה ברחו מפי והכל מול קהל אויבי.

רציתי לברוח הרחק משם, להעלם, להיבלע באדמה. אך החיה אחזה בכוח סביב קרסוליי, מרתקת אותי למקום ללא אפשרות לזוז. ואילו היה משחרר אותי איני בטוחה כלל כי גופי היה מקשיב לפקודותיי, שהרי כעת נוכחתי לדעת כי אני מהדקת את ראשו לחלצי במקום לנסות להרחיקו.

הבועות הגדולות הפכו לבועה ענקית אחת שהלכה ותפחה עד שלבסוף לצלילי גניחות רמות ותנועות אגן בלתי נשלטות התפוצצה ואט אט נמוגה.

הגורגון משך את לשונו הארוכה מתוכי, הזדקף ואני יכולתי לקרוס סופסוף על הארץ, נותרת להתבוסס בתוך שלולית גדולה של רוק.

"חתיכת אורגזמה ברחה לך שם, ילדונת." אמר ונדל שנעמד לצידי. "ואני חשבתי שאת בכלל בקטע של אבירים ולא של גורגונים."

"אף אחד מכם לא מגיע לקרסוליים של וסטלי." רשפתי בקול מתנשף, שיערי פרוע ולחיי סמוקות.

"את זה עוד נראה." ענה הדוב ופנה לקהל בנאום משלו.

"חברים יקרים, כמו שהוד אורגזמותה היטיבה לנסח אין שום סיבה ששתי הממלכות ילחמו זו בזו. הגענו לנקודה בה שיתוף פעולה היא הבחירה ההגיונית ביותר. על כן עלינו להתאחד ולפעול למען המטרות שנראות לנו צודקות ונכונות.

לכן אני מכריז בזאת שאני לוקח את הנסיכה באטרקאפ שתהיה לי לאישה ומהיום נשלוט יחדיו בשתי הממלכות."

כל הקהל הריעה בהתלהבות מחרישת אוזניים.

"השתגעת לגמרי." צעקתי לדוב. "לעולם לא אתחתן איתך! לעולם לא אתן לך לשלוט בממלכה שלי!"

"אני יודע." אמר ונדל. "ולכן אנחנו נממש את הנישואין שלנו כאן ועכשיו, מול כל העדים המכובדים שלפנינו."

"נממש?" שאלתי בפליאה.

"מבינה? את לא היחידה שהגאון המטורף ההוא שדרג." הוא אמר ופשט את מכנסיו הרחבים.

איבר אדום ומפלצתי הזדקר מבין רגליו אורכו ורוחבו היו כאחד מירכיי.

"מה… מה הדבר הזה'?" נחרדתי.

"אני אוהב לקרוא לו חיבוקי אבל את תוכלי לקרוא לו באיזה שם חיבה שתרצי. הוא הולך להיות חברך הטוב ביותר."

"לא! התרחק ממני." קראתי בקול.

כס גדול ומרשים הובא לבמה ווָנדל התיישב עליו ברוב הדר כשליט בפני פשוטי עם, איברו האדיר הזדקר מולם אל על מבין רגליו הפשוקות.

"בואי, נסיכה, הנתינים החדשים שלך מצפים לראות אותך ממלאת את החובות המלכותיות שלך כלפי הממלכה שלהם."

"לעולם לא אממש איתך דבר!" אמרתי בעודי שרועה למרגלותיו.

"אני מבין, את חושבת על וסטלי, נכון? אל תדאגי, עדיין תוכלי לראות אותו. למעשה, אני מתכוון למנות אותו לשומר הראש המלכותי שלנו כך שהוא יהיה לצידנו בכל עת, ובכל פעם שנשכב הוא יהיה שם וישגיח שאיש לא יפריע לנו. את תוכלי לדמיין שזה הוא שמזיין אותך אם זה רצונך."

"אתה לא חייב לעשות את זה." אמרתי. "שום דבר מזה לא יחזיר לך את נורית. אין לך סיבה להתעלל בי או בצעצועים האחרים, אף אחד לא אשם במה שקרה לך!"

הדוב פרץ בצחוק. "את חושבת שעל זה כל העניין? נקמה? לא חמודה, ממש לא. תביני, כשצעצוע יוצא לגמלאות יש לו זמן. יש לו את כל הזמן שבעולם. עד אותו רגע הוא דואג למישהו אחר, לילד הקטן והמתוקי שלו, אבל כשהילד מתקדם הלאה הצעצוע יכול סופסוף להתחיל לדאוג לעצמו." אמר וליטף את איברו. "אני לא מזיין את כל הבובות האלו כדי להחזיר להם על המקום שהן תפסו לי, אני מזיין אותן כי זה פאקינג עושה לי כיף."

חשבתי על טמבולינה והבובות המסכנות האחרות. האיבר האדום היה כמעט בגודל שלהן.

ונדל סימן לג'ימבו וזה תפס אותי בצווארי והרים אותי באוויר כשאני בועטת ברגלי לכל עבר.

"ועכשיו זה הזמן שלך לעשות לי כיף." הוא אמר כשהגורילה הושיב אותי על ראש איברו האדום.

"לא. מה אתה רוצה ממני?"

"אני רוצה שתרדי על הזין שלי. זה מה שאני רוצה."

"זה לא אפשרי! הוא גדול מידי!" צעקתי לו.

"אל תמעיטי בערכך, יפיפיה, את אלסטית למדי. וחוץ מזה עברת עכשיו שימון יסודי ביותר, נכון?" הוא הניח את ידיו החזקות על כתפיי והחל לדחוף אותי מטה בכוח.

"לא, תפסיק! זה כואב!"

"אין לי ספק." גיחך הדוב ודחף חזק יותר.

יכולתי להרגיש כיצד איברי נמתח בכוח סביבו שעה שראש הזין כבר מתחיל לפלס את דרכו פנימה.

"די, בבקשה!" התחננתי בבכי. "אתה תקרע אותי."

"את יכולה להיות בטוחה שלא תחזרי שוב למצבך הקודם. אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם בשביל שאוכל להנות ממך כמו שצריך." אמר והגביר את העוצמה. 

"כן. הו, זה טוב."

"זה כואב!" צעקתי. ואז בדחיפה חזקה אחת הוא הצליח להבקיע את הפתח ולקול צרחה שפרצה מגרוני הוא היה בפנים.

"זה טוב. זה כל כך טוב." הוא אמר כששפתי איברי מתוחות סביבו הרבה מעבר לגבול יכולתן. "הם לא טעו כשנתנו לך את השם באטרקאפ. את באמת מרגישה כמו כוֹס חמאה."

הוא תפס סביב מותני והחל להעלות ולהוריד אותי על איברו ובכל פעם הזין ננעץ יותר עמוק.

"די! אני לא יכולה עוד!" צעקתי חופנת בכוח את פרוות ידיו.

"זה כל כך טוב!" גרגר בהנאה, איברו חודר עמוק יותר ויותר, לוחץ על בטני מבפנים עד שבליטה של ממש הופיעה עם כל חדירה.

הוא העלה והוריד אותי מעלה ומטה כמו כלי שמטרתו אינה אלא לספק את צרכיו. יבבות חרישיות נשמעו מפי אך לדוב זה לא שינה דבר.

לבסוף הוא הוריד אותי מטה בכוח וחדר אלי עם איברו עד הסוף. בטני התפוחה הייתה ענקית כשק מלא עד אפס מקום. ואז כשאני מרותקת לחלציו הוא החל להמטיר בתוכי נוזל סמיך שפרץ וגלש החוצה מבין רגלי.

"מה זה?" נחרדתי למראה החומר הלבן הדביק.

בשתי ידיו הרים הדוב את הכתר מראשי והניח אותו בזהירות על שלו לקול קריאות הקהל. "זה אנחנו מממשים את הנישואים שלנו." ונדל אמר והרים את גופי מאיברו. הזרג החליק החוצה ופרץ של נוזל בקע מהפתח הרחב.

הוא הניח אותי לצידו ופנה אלי: "ועכשיו, אשתי האהובה, אני אומר לך – ככל שתקדימי להשלים עם המצב החדש, כך יהיה יותר טוב לכולם, מבינה?"

הנהנתי לאישור בראשי חפוי, כשהקהל עוד חוגג את ניצחונם עלי. הרגשתי קטנה וחלשה.

"מצויין!" אמר הדוב וקם על רגליו, איברו עוד מתנדנד ביניהן, "אם כך נשקי אותי עכשיו לפני כולם, נשקי אותי בשפתייך הורודות כפי שהיית מנשקת את וסטלי לו היה עומד כאן במקומי.".

הרמתי אליו את ראשי, הדמעות עדיין שוטפות את עיניי, והוא רכן לעברי, שפתיו משורבבות לפנים. התקרבתי קצת יותר וברגע מהיר אחד תפסתי בעינו הימנית ובתנועה חזקה תלשתי אותה ממקומה.

"לאאאא…" זעק המנהיג הפגוע וכל נתיניו קפאו. לרגע אחד השתררה דממה ואני ניצלתי אותה כדי לזנק מהבמה ולהימלט מהאזור.

"תפסו אותה!" שמעתי את ונדל קורא מאחור וחייליו החלו לדלוק בעקבותי. "אל תתנו לה לברוח!"

למזלי החריץ דרכו חדרתי לארון היה קטן מידי לאחרים וזה נתן לי יתרון קל עליהם. חלפתי בריצה על פני השומרים ההמומים שהופקדו על דלת הכניסה לחדר ופרצתי למסדרון. ניצלתי את חסות החשכה להסתתר מאחורי הרדיאטור הגדול ואילו רודפי המשיכו לכיוון ממלכתי.

חששתי ששובל הנוזל שעוד נטף מבין רגלי עלול להוביל אותם אלי.

נדחקתי יותר אל החשכה ורק אז הבחנתי שעינו של ונדל עדיין בידי. הטמנתי אותה בגומחה קטנה שהייתה לידי והבטתי סביב, שני חוטי חשמל שבלטו מהקיר חוברו יחדיו באמצעות סרט הדבקה שחור. הצלחתי לקרוע חתיכות קטנות ממנו כדי לכסות את איברי החשופים. את הפיסה הגדולה הדבקתי כך שתסתיר את החריץ בין רגלי שכעת היה רחב בהרבה משהיה בתחילת הערב וחלק מישבני. שתי פיסות קטנות יותר הצליחו להסתיר רק בקושי את פטמותיי.

ראיתי שומרים חוזרים על עקבותיהם ולאחר המתנה של דקות ארוכות החלטתי שמוטב ואנצל את ההפוגה להימלט ממחבואי. פתחתי בריצה מהירה, חוששת ממערב שאולי טמנו לי. 

כשהגעתי לחדר וסטלי חיכה לי בחרב שלופה.

"הוד מעלתך!" הוא קרא. "מה מתרחש כאן? ומה לכל השדים קרה לבגדיך?"

"אין זמן להסברים." עניתי לו. "עלינו לברוח מכאן מהר!"

"בסדר גמור." הוא אמר ושנינו טיפסנו על השולחן הגדול. חלון החדר ניצב מעל השולחן ובו חרך דרכו יכולנו לצאת.

"רואַה את העץ ההוא?" שאל וסטלי מצביע על ענף שהגיע קרוב לחלון. "אני אקפוץ אליו ואת אחרי."

הנהנתי לאישור והוא לקח תנופה חזקה וקפץ, מצליח רק בקושי לגבור על המרחק הרב. "עכשיו תורך. קפצי אלי ואני אתפוס אותך."

"זה רחוק מידי." אמרתי בחשש.

"אל תחששי." הוא אמר ושלח את ידו לפנים ככל שגופו אפשר לו. ידו השנייה אחזה בעלה.

לקחתי נשימה עמוקה ותנופה הגונה וקפצתי ככל יכולתי. הזמן כמו נעשה איטי, ומתחת תהום פעורה. ידו המהירה של וסטלי הצליחה לתפוס בשלי אך בקושי רב. קצות אצבעותינו אחזו אלו באלו ואני הייתי תלויה בין שמים וארץ.

"החזיקי מעמד!" הוא סינן בשיניים חשוקות אך אז אחיזתי השתחררה ואני צללתי מטה אל האפלה הגדולה.

"נסיכה!" שמעתי את קולו של וסטלי מרחוק בעודי פוגעת בדרכי מטה בעלים רבים ושיחים ולבסוף באדמה הקשה.

ואז הכל החשיך.

לחלק ד': שובה של הנסיכה

רוצה לקבל עדכון במייל כשהפרק הבא יתפרסם? הרשם לקבלת עדכונים במייל.
לא לשכוח לתת ציון לפרק ולהשאיר תגובה מתחת

קטגוריות: סיפורי סקס, מין בכפיה, ניצול מיני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s