כשחזרתי בבוקר החדר היה שקט, נורית כבר יצאה לדרכה. את גופי עטפו אין ספור תחושות חדשות ומשונות.
"הוד מלכותך! היכן היית?" שאל וסטלי שהגיע בריצה לקראתי. "נורית ואני חיפשנו אותך כל הבוקר! ומה לכל השדים עשית לשיער ולאיפור שלך?"
"אתה אוהב את זה?" שאלתי מסרקת באצבעותי את שיערי. דוקטור פלסטלינה השקיע מלאכה רבה בתיקון האיפור ועיצוב השיער לתסרוקת חדשה כך שאראה דומה יותר לפנים שעל הפוסטר הגדול.
"זה… יפה מאוד, אבל מדוע עשית את זה והיכן היית כל הלילה?"
"יש לנו משימה חשובה לעשות." אמרתי. "משהו לא טוב קורה בממלכה שלנו."
"כן, כל הצעצועים מדברים על זה. הם אומרים שאת הולכת להציל אותם מאיזה וָנדָל אחד."
"אנחנו הולכים להציל אותם. אין לך מושג מה הטיפוס הזה עושה כאן לכל הבובות. יש לו חבורת בריונים שמשליטים הרס וכאב, והצעצועים המסכנים לא מעזים להתאחד מולם מרוב פחד. אבל עכשיו ניצתה בהם תקווה חדשה והיכן שיש תקווה יש סיכוי."
עצרתי לרגע ולקחתי נשימה. "אבל היה דבר אחד שהייתי צריכה לעשות לפני כן. שינוי שהיה עלי לעבור."
"איזה שינוי?" שאל וסטלי במבט מסוייג.
"כדי שאוכל להצליח במשימה עלי להישאר רלוונטית לזמן ארוך."
"רלוונטית? על מה את מדברת?"
"אם עוד חודש נורית תחליף אותי בבובה חדשה אחרת, כל מה שאנו הולכים לעשות ירד לטמיון. אנחנו לא יודעים מי תגיע במקומי ומה תהיה ההשפעה שלה על הממלכה הורודה שלנו."
"בגלל זה התסרוקת והאיפור?" שאל וסטלי.
"כן. אבל יש עוד." אמרתי והשפלתי את ראשי. קרבתי את כפות ידי אל מחשוף השמלה ובזהירות הסטתי אותו מטה ולצדדים. זוג שדי נחשפו עם התוספות החדשות שלהם. מלבד גודלן החדש עיטרו אותן כעת צמד פטמות כדוריות ועטרות שנצבעו ורוד.
עיניו של האביר התרחבו והוא מיהר להחזיר את השֹמלה למקום. הוא תפס בידי ומשך אותי בריצה לפינה נסתרת בחדר.
"מה עשית?" שאל אותי וסטלי בלחץ שהצליח לערער אותי לחלוטין.
"הפכתי את עצמי לאנושית יותר. רק כך נורית תוכל להקשר אלי ברמה שמעולם לא תצליח לעשות עם בובה אחרת. רק כך אוכל לעזור ליתר הצעצועים."
"את לא תוכלי לעזור לצעצועים האחרים אם ההורים של נורית יזרקו אותך לפח!"
"אתה לא אוהב את זה?" שאלתי והרגשתי כיצד עיניי מתחילות להירטב.
"זה לא חשוב אם אני אוהב את זה. אני לא רוצה שיפרידו בינינו בגלל… כל השינויים החדשים האלה."
"יש עוד…" אמרתי בלחישה.
"עוד מה?"
רכנתי מעט לפנים ואספתי את שולי שמלתי כלפי מעלה. זוג רגליי הארוכות נחשפו לאיטן – שוק, ברך ירך… ומפשעה.
פיו של וסטלי נפער בתדהמה למראה החריץ הקטן שנוסף בין רגליי והשפתיים שעטפו אותו. מעולם לפני כן הוא לא ראה את רגליי, קל וחומר את מפשעתי, אבל הוא הבין מיד מה השתנה.
האביר כרע ברך ושלח יד מהוססת מרחק נגיעה מאברי החדש. "זה כאב?" הוא שאל.
"זה לא כואב עכשיו." אמרתי מניחה את ידי על כף ידו, מצמידה אותה אל הפתח בין רגלי. המגע הזר לווה בתחושת ריגוש עצומה ומפתיעה. ניכר היה שגם וסטלי דרוך כמו קפיץ.
הוא העביר אצבע חוקרת שנעלמה בין השפתיים השמנמנות. גל של הנאה הציף את גופי. הנאה מסוג שלא חשתי מעולם ושלא ידעתי על קיומה. כל תזוזה של אצבעו בתוכי הרטיטה את אבריי וייצרה חמימות בחלציי שהתפשטה באיטיות אל יתר חלקי גופי.
קולות גניחה חרישית החלו לבקוע מפי. צלילים שלא הייתה לי כל שליטה עליהם. הקולות גרמו לוסטלי להתעשת והוא ניסה למשוך את ידו מתוכי.
"לא." קראתי ומנעתי מידו לברוח. "זה בסדר."
וסטלי משך בנחישות רבה יותר וניתק את אחיזתי בו. "אסור לי, נסיכתי. אני לא יכול לפגוע בכבודך בצורה שכזאת."
הרעב של גופי לפרץ העונג הסוחף והמשחרר שלח מיד את ידי לתפוס את מקומו של וסטלי בין רגליי.
"הווו…" פלטתי וצנחתי לאחור על ישבני, פשוקת רגליים, שמלתי עוד מופשלת אל על.
כשזוג אצבעותיי נעות בתוכי הרגשתי כיצד החמימות מתגברת לחום של ממש. נקודת רתיחה שמחפשת דרך לפרוץ החוצה. וסטלי הביט בהשתוממות על הנסיכה העירומה למחצה שלא מסוגלת לחדול מלגעת בעצמה, אך אני כבר הגעתי לנקודה בה לא יכולתי לעצור. הגניחה השקטה הפכה לאנקות רמות שהדהדו בחלל. ואז בבת אחת הסכר נפרץ כשתחושת פורקן עצומה פורצת ומשתחררת ממעמקי גופי. כמו זיקוק שמתפוצץ למיליון רסיסים עד שלבסוף דעך וכבה.
לא היה לי מושג מה עבר כרגע על גופי ומהיכן זה הגיע.
"הוד מעלתך…" החל וסטלי לומר אך אני מיהרתי לסדר את שמלתי ולהתרחק מהמקום.
הייתי נבוכה, פחדתי ממה שוסטלי וודאי חושב עלי ברגעים אלו. רציתי תשובות. במעמקי ליבי ידעתי שאסור לי להשאיר את מתנת השטן הזו שמביאה אותי לאבד כך שליטה על גופי ועל רצונותיי. איזו מין מנהיגה אהיה אם אני נתונה לחסדים של כוחות משונים שאין לי מושג מה טיבם? החלטתי לשים את נפשי בכפי ולחזור למעבדה של ד"ר פלסטלינה לאור יום.
בדרכי חלפתי על פני כמה צעצועים שהביטו בי מלאי הערכה והוקרה, אני רק קיוויתי שדבר ממה שקרה זה עתה לא ניכר כלפי חוץ. התקדמתי בגב זקוף וצעד אצילי אל דלת החדר.
המסדרון היה שקט ושומם כמו שהיה בליל אמש. חציתי אותו במהירות והתגנבתי מאחורי הרדיאטור. מתוך הפתח בקיר סקרתי בזהירות את החדר הכחול, אף דמות מלבדי לא נראתה בסביבה. המעבדה הייתה בדיוק היכן שעמדה בביקורי הקודם, בשקט טיפסתי ונכנסתי לתוכה.
"דוקטור פלסטלינה…" לחשתי בשקט חוששת שמישהו מבחוץ ישמע את קולי.
"הנסיכה באטרקאפ." ענה לי קול מוכר אך נמוך מזה של הממציא.
"דובי חיבוקי?" שאלתי בהפתעה.
"הזהרתי אותך לא להתקרב לחדר הזה." אמר הדוב החום, "אבל את לא הקשבת לי. העדפת להיכנע לחלומות שלך במקום להיות שם בשביל הנתינים שלך."
"לא! זה לא נכון. באתי לכאן בשביל הנתינים שלי, כדי שאוכל לעזור להם."
"את יכולה לנסות לעבוד על עצמך, אולי גם עליהם אבל לא עלי. אני יודע בדיוק מה עבר לך בראש. הייתי שם בעצמי לפני זמן רב."
"לא, אתה טועה."
"ועכשיו תראי מה נהיה ממך. תגידי לי… מה וסטלי חשב כשהרמת לפניו את שמלתך המגונדרת?" שאל ועיניו ממסמרות אותי למקומי.
"דובי חיבוקי…"
"חיבוקי… כן, אי אפשר להאשים אותה. נורית הייתה בת שלוש כשנתנה לי את השם המטופש. תמיד שנאתי אותו, אז בחרתי לי שם אחר."
"וָנדָל…" אמרתי, מצליחה רק בקושי לבטא את ההברות.
"מה אתם יודעים? בכל זאת יש משהו בתוך הראש היפה שלך."
"אתה עשית את כל הדברים האיומים לצעצועים המסכנים. אתה… אתה גרמת לי לעשות את זה לעצמי!"
"החמדנות שלך היא זו שגרמה לך לעשות את זה. יכולת ליהנות ממה שיש לך אבל רצית יותר. אני רק הראיתי לך את הדרך."
"אני אעצור אותך. אתה לא תפגע יותר באף צעצוע!"
"כן…" חייך הדוב הגדול. "שמעתי שהממלכה שלך משוכנעת שאיזו נסיכה מתכוונת להושיע אותה. את רק שוכחת שאני לא ממש לבד."
רק אז הבחנתי בבריונים שלו שיצאו מבין הגרוטאות של הדוקטור וכעת הקיפו אותי מכל עבר. דמויות פעולה של לוחמים עטורי נשקים ושרירים. בטן פרוותית פגעה בי מאחור, כשהסתובבתי בבהלה עמדתי מול גורילה מגודלת בעלת שיניים חשופות ופרצוף זועף. כולם הביטו בי בעיניים רעבות כלהקת זאבים הרוכנים אל טלה בודד.
"מה… מה אתם רוצים?" שאלתי בבהלה.
"הסתכלי עליהם, את יודעת טוב מאוד מה הם רוצים. אני בטוח שכולם כאן סקרנים כמוני לגבי היצירה האחרונה של דוק."
"לא… לעולם לא!" צעקתי מחפשת חריץ דרכו אוכל להימלט מהצרה הזו. מעט האור שחדר למעבדה נכנס דרך שני פתחים במרומי הארגז ששימשו כידיות. הם היו מספיק צרים כדי שאף אחד מלבדי לא יוכל לעבור דרכם.
"די, די… באטרקאפ. אל תהיי רעה, את סתם יוצרת להם מתח שרק מדליק אותם יותר." אמר ונדל בחיוך.
"הרשע היחיד כאן זה אתה! וכל החבורה השפלה שלך! אתם תעשו לכולם טובה אם תכנסו לארון ולא תצאו ממנו לעולם."
"האפשרות השנייה היא שאנחנו נוריד ממך את השמלה, רק שאני חושש שלא יישאר הרבה ממנה לאחר מכן. ואני דווקא מאוד מחבב את השמלה הזאת." אמר הדוב ומשש בכפתו הגדולה את שולי המשי של שמלתי.
חיוך עקום נפרש על פניהם של כל הנוכחים. דמויות נוספות יצאו מבין הצללים חוצצות ביני לפתחי האור. מפלצות מעוררות בעתה בעלות שיניים וציפורניים, קרניים וכנפיים שטניות. הידיעה שאין לי דרך להימלט החלה לחלחל לתודעתי. הבחירה היחידה שלי כעת הייתה בין לעשות זאת בעצמי ולשמור על גאוותי או לתת להם להשחית את שמלתי וכך לא אוכל לחזור כלל לממלכה.
העפתי את כפתו השעירה מהשמלה שלי. "שמרו את הטלפיים המזוהמות שלכם לעצמכם." אמרתי, "אני אעשה זאת לבד."
הדוב והגורילה התרחקו והגדילו את המרחב למופע הנתעב שנכפה עלי. בסמוך אלי עמדה עדיין הקופסה עליה הנחתי את הכתר בביקורי הקודם. הסרתי בזהירות את הכתר מראשי.
"לא, לא, לא." אמר ונדל, "את הכתר אני דווקא רוצה שתשאירי."
החזרתי בלית ברירה את הכתר לראשי המורם ובגאווה רושפת התרתי את תפס השֹמלה והפשלתי את הכתפיות. מיד כשהשמלה החליקה מגופי החלו שאגות שמחה רמות מלוות בשריקות ונחירות צחוק.
"הרי לכם, חברים" קרא הדוב בקול, "השדיים המלכותיים של הוד רוממותה הנסיכה Butt-טרקאפ!"
כל הנוכחים פרט למפלצות הדוממות התפקעו מרוב צחוק אך אני שמרתי על ארשת פנים נסיכותית. גופי היה עירום וחשוף, הרגשתי מחוללת, אבל לא הייתי מוכנה לתת להם את הכבוד בכך שאפגע מהלעג שלהם.
"אני עדיין נסיכה, ואתה תדבר אלי בכבוד." אמרתי לדוב הרשע.
"הייתי מביא ביס לטוסיק הקטן הזה." אמר חייל קומנדו אחד.
"תראו איזה כוס צר יש לה." התפעל חייל אחר.
"סלחי לי וגם להם." צחק ונדל. "הם בחיים לא ראו יצור מושלם כמוך, זה הכל. תעשי סיבוב, שנראה אותך טוב יותר."
"תקיף אותי בעצמך, אם זה מה שאתה רוצה." עניתי.
הקוף הגדול נתן לי דחיפה קלה בכתף אך זו הספיקה כדי להפנות הצידה את גופי. את המשך הסיבוב כבר עשיתי לבד.
"עכשיו כשאני רואה אותך, את באמת מזכירה את טיילור. או לפחות את תמונות העירום שלה שבן החרמן רואה במחשב שלו כשהוא חושב שכולם ישנים."
"מה אתם רוצים ממני?" שאלתי בקול תקיף, יודעת היטב שמנהיגות מגיעה מבפנים ולא בזכות כתר שמונח על ראש.
"אני אגיד לך בדיוק מה אנחנו רוצים." אמר ונדל. "עכשיו, אחרי שקבלנו את מה שרצינו, אנחנו נשחרר אותך ואת תוכלי לחזור לממלכה שלך. כשנורית תחזור תוכלי לשחק איתה וליהנות עם הנתינים החדשים שלך. אולי אפילו תעדיפי לבלות בפרטיות עם אהובך, זה לא ממש מעניין אותי. אבל בלילה, כשכולם ישכבו לישון את חוזרת לנקודה הזו בדיוק."
"למה שאעשה דבר כזה?" שאלתי בכעס.
מישהו דחף למרכז קופסת נעליים ישנה ווָנדל פתח את המכסה.
"תציצי פנימה." הוא אמר.
התקדמתי בזהירות והבטתי בחשש אל תוך הקופסה. בפנים שכבה טמבולינה, אותה בובה סמרטוטים עם הקרע בין הרגליים שפגשתי אתמול בלילה. לצידה שכבו שתי בובות נוספות עם קרע דומה. שלושתן היו חסרות אונים ומפוחדות.
"צעצועים הולכים לאיבוד כל הזמן." אמר ונדל. "במיוחד אצל נורית."
"מה אתה מתכוון לעשות איתן?" שאלתי בפחד.
"את הנסיכה שלהן, כך שזה תלוי רק בך." הוא ענה. "אם תגיעי בלילה כמו שאמרתי, אנחנו נשחרר אותן. אם לא… את לא באמת רוצה לדעת."
הוא סגר את הקופסה והיא נלקחה משם. "ודבר אחרון – אם תחשבי להגיע לכאן עם תגבורת, זה יהיה הסוף של הממלכה הקטנה שלך. נחכה לך כאן בחצות."
החיילים פינו לי את הדרך אל מחוץ למעבדה. לא רציתי להשפיל את עצמי בכך שאצטרך להתלבש מולם, לכן אספתי את שמלתי ויצאתי משם. רק כשהגעתי שוב אל המסדרון לבשתי את בגדי.
– – –
כשנכנסתי לחדרה של נורית מצאתי את וסטלי מדבר עם כמה בובות. הוא לקח פיקוד על העניינים בהעדרי ונראה שעשה עבודה טובה.
"לאן נעלמת שוב?" שאל לאחר שהתרחקנו מהאחרים.
"הלכתי לחפש כמה תשובות."
"ומצאת אותן?"
"אולי. לוָנדָל הזה יש יחידה של לוחמי קומנדו לצידו אבל יש גם אחרים. יש לו מפלצות שנראות שונה מלובשי המדים. אני אסתכן ואגיד שנראה שהלוחמים הם המפלצות האמיתיות ואילו היצורים האחרים אנושיים יותר. יכול להיות שהם המפתח שלנו לניצחון. נסה לברר מה הצעצועים כאן יודעים עליהם."
"כן, הוד מעלתך."אמר ויצא לדרכו.
לא התכוונתי לגלות לו מהיכן קיבלתי את המידע ובכלל מה עברתי בשעה החולפת. לא רציתי לסכן את הבובות הנעדרות אלא לתכנן את צעדי לקראת הלילה.
כשנורית חזרה היא כל כך התרגשה לראות אותי. לא ניכר שהיא שמה לב כלל לשינוי במראה שלי. כל אחר הצהרים שיחקנו באבירים ונסיכות, איכרים וארמונות. לזמן קצר הכל היה נראה פשוט, הכל היה יפה ותמים. לצערי המציאות הזאת הייתה רחוקה מלשקף את המצב האמיתי. וסטלי הספיק לדבר עם כמה בובות ודרכו למדתי שהיצורים המפלצתיים נקראים גוֹרְגוֹנים ושהם הגיעו יחד עם כוחות הקומנדו. הם היו אמורים להיות אויביהם המושבעים וכך גם בן נהג לשחק בהם. בפועל נראה היה שכוחות העילית הם המחליטים והגורגונים אף שהם גדולים ורבים מהם רק מצייתים לפקודות.
במעבדה היו אלה הלוחמים שהקיפו אותי בזמן שהגורגונים הסתתרו בין הצללים. אנשי המדים הם אלה שצחקו לי וניסו להשפיל אותי ואילו המפלצות רק הביטו בי בדממה.
עוד גילה וסטלי שמלבד ונדל והגורילה שלו ג'מבו, לוחמי הקומנדו והגורגונים, יש לבן גם צעצועים נחמדים שסובלים לא פחות מאיתנו. הלילה אני אצא לשם ואנסה להטות את כף המאזניים.
– – –
שעה לפני חצות כבר הייתי מוכנה. קפצתי מהמיטה ועטיתי על עצמי שכמיה ארוכה וכהה שהסתרתי במהלך היום.
"הפעם אני מצטרף." אמר וסטלי שכמו הגיע משום מקום. הוא היה לבוש בשריונו הנוצץ ולמותניו חגר את חרבו.
"אני מצטערת," עניתי, "אבל את המשימה הזו אני צריכה לעשות לבדי."
"אני לא מוכן שתסכני את עצמך מבלי שאהיה שם כדי להגן עליך."
"אני יודעת." אמרתי והנחתי את ידי על לחיו. "ואני אוהבת אותך על זה. אבל יש כאן חיים של בובות אחרות על הכף ואם לא אעשה זאת לבדי אדון את המשימה לכישלון עוד בטרם החלה."
נראה היה שמילותיי לא השקיטו את רוחו של וסטלי האמיץ. "אל תדאג אהובי. יש לי תכנית."
ובמילים האלו עזבתי אותו ומיהרתי לצאת אל המסדרון.
הלילה הזה היה אפל מקודמו והשכמייה הכהה הסתירה היטב את גופי. התגנבתי בקלות בין הצללים מבלי שאיש יוכל לראותי. הפעם לא התכוונתי להזדחל דרך פתח הרדיאטור והלכתי היישר אל דלת הכניסה לחדר.
שני חיילים הופקדו לשמור על הדלת אך הם היו שקועים בשיחה ולא הבחינו בדמות הכהה, קלת הרגליים החולפת על פניהם.
המעבדה של דוקטור פלסטלינה נמצאת הרחק מאחור אך אני כיוונתי צעדי הישר אל חדר הארונות הגדול. הישר אל גוב האריות.
רוצה לקבל עדכון במייל כשהפרק הבא יתפרסם? הרשם לקבלת עדכונים במייל.
לא לשכוח לתת ציון לפרק ולהשאיר תגובה מתחת ⇓
קטגוריות: סיפורי סקס, מין בכפיה, ניצול מיני, סיפורים נוספים
שריטות קטנות 
ענק, רעיון אדיר
אהבתיאהבתי
מתח… מתי הפרק הבא?
אהבתיאהבתי