הממלכה הורודה – חלק א': קנבס חלק

"וזאת הממלכה החדשה שלכם." אמרה הילדה הקטנה באושר, מחזיקה ביד שלוחה אחת אותי ובשנייה את וֶסטלי אל מול החדר רחב הידיים. "הממלכה הקטנה והורודה שלכם."

על הקירות הורודים היו תלויים ציורים של נסיכות, חדי קרן, קשתות צבעוניות בענן ופיות עם כנפיים.

"רק הפעם נסי, בבקשה, לשמור עליהם טוב יותר מאשר על הבובות האחרות שקנינו לך. בסדר, נורית?" ביקשה אמהּ.

"אבל אני כן שומרת!" מחתה נורית בפרצוף כעוס, מאמצת אותנו קרוב לחיקה.

"טוב, בסדר. עכשיו אנחנו חייבות לזוז, בסוף עוד נאחר שוב לבלט שלך."

"אפשר לקחת אותם איתי?" ביקשה הילדה בחיוך מתחנן חושף שיניים צחורות.

בלט? נשמע חוויה חדשה ומרתקת.

"אלה בובות חדשות, מתוקה. חבל שהן תלכנה לאיבוד כבר ביום הראשון."

"אז אולי רק אחת!" ניסתה נורית את מזלה.

"בסדר, אבל אם קורה לה משהו זאת האחריות שלך."

"אוקי." אמרה נורית ובחנה את שנינו למספר שניות. לבסוף היא הניחה אותי בזהירות על השולחן הגדול שמתחת לחלון. "נתראה בקרוב." לחשה לי ויצאה בדילוגים מהחדר אוחזת בידה את וסטלי ששלח לעברי מבט מלא התנצלות מבעד לקסדת האבירים.

מבחינתי זה דווקא היה בסדר גמור. כך יהיה לי זמן לחקור קצת את ביתנו החדש. במשך כל אותן שבועות בקופסת הפלסטיק השקופה יכולתי לראות רק חלק קטן מחנות הצעצועים הגדולה.
מובן שהיה לי את וסטלי וזה הרבה יותר ממה שזוכות לו בובות אחרות, אבל כעת אני סוף סוף חופשיה לגלות את העולם האמיתי והמופלא של הילדה שלי. הילדה בה זכיתי.

הזדקפתי על רגלי והתקדמתי לאורך השולחן. היו עליו כמה דפים פזורים וטושים צבעוניים. היא יודעת לצייר יפה מאוד, נורית שלי. בציור אחד שמשך את תשומת ליבי הייתה ילדה ובובה על מגלשה. גם לבובה המצוירת היה שיער ארוך וזהוב כשלי.
אולי זאת בעצם אני כפי שנורית דמיינה אותי. המחשבה חיממה את ליבי.

קפצתי על הכיסא שעמד בסמוך ומשם נחתתי על שטיח ורוד מלטף. סידרתי את הכתר על ראשי ופסעתי בחדר. הכל כאן היה גדול, שונה מאוד מהטירה שצוירה על גבי הקופסה שלי או מארמון הבובות שניצב על המדף בחנות הצעצועים.
יכולתי לבלות שעות ארוכות ולהביט על אותו ארמון מרובה חדרים. מדמיינת איך זה יהיה לחיות בו עם וסטלי, למשול על ממלכה משלנו בשלווה והוגנות.

"שלום לכם." ברכתי קבוצת חדי קרן שעמדה בסמוך. הסוסונים הרימו את ראשם לעברי ומיד דהרו משם הרחק. 

מוזר. אולי הבהלתי אותם בטעות.

"שלום גם לך." נשמע מאחורי קול נמוך וחם. כשהסתובבתי מצאתי מולי בובת דובי פרוותית ומחוייכת.

"הו, שלום לך. אני באטרקאפ."

"נעים מאוד להכיר אותך, באטרקאפ." אמר הדוב החום שגובהו היה כפליים משלי. "ולי קוראים דובי חיבוקי."

"נעים גם לי. האמת היא שאני חדשה כאן, ולמעשה אתה החבר הראשון שאני פוגשת."

"כן, שמועות עוברות מהר בממלכת הצעצועים. כששמעתי על הבובה החדשה שנורית קיבלה ועוד נסיכה ידעתי שאני חייב לפגוש ולברך אותה באופן אישי." אמר דובי חיבוקי, מותח את הכתפיות שהחזיקו את מכנסיו הירוקים הרחבים.

"גם אתה בובה של נורית?" שאלתי אותו.

"אפשר לומר שכן, אם כי חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שהיא שיחקה בי. עכשיו נורית כבר גדולה ודובוני פרווה לא מעניינים אותה יותר. היא מעדיפה צעצועים של ילדות גדולות, בובות כמוך למשל. כאלה שהיא יכולה לסרק ולהלביש ולשחק באבא ואימא."

משום מה המילים של דובי חיבוקי לא סיפקו לי נחמה גדולה. המחשבה על בובת הפרווה העזובה שעומדת מולי גרמה לי לחשוב על היום בו נורית תנטוש גם אותי לטובת בובה חדשה יותר ומרשימה יותר.
עוד לא שיחקתי איתה דקה אחת וכבר נחרדתי מהעתיד הבלתי נמנע.

"יש לה עוד בובות כמוני?" שאלתי.

"בובות ברבי? לא, את הראשונה. אבל אל תדאגי, נסיכות הן תמיד ראשונות בָסדר. מהר מאוד תמצאי את עצמך מוקפת בהרבה חברות חדשות – ברבי בחופשה, ברבי בחוף הים, ברבי מסיבות… ככל שנורית תתבגר תחומי העניין שלה יתפתחו והבובות שלה בהתאם.

לא רציתי לשמוע על החברות החדשות האלה כלל וכלל. בחלום שלי היינו אמורים להיות נורית, אני ווסטלי.

"אני חייבת להודות שכל מה שאתה מתאר לא נשמע כיף במיוחד." אמרתי.

מתוך עיניו החומות העגולות יכולתי לראות שהוא מבין היטב לליבי.

"כן, אולי את צודקת. אולי את צודקת." אמר כאילו לעצמו שקוע באיזה הרהור ישן, משחרר נשיפה ומרים את מבטו אל על. "אני יודע מה זה רגע אחד להיות הבובה האהובה ביותר וברגע השני להינטש באיזו פינה בארון. אבל אלה החיים של כל צעצוע, זה דרכו של עולם. מעטות הבובות שמסוגלות להתאים את עצמן לילד שלהם ולשמור על עצמן בעניינים לאורך זמן."

"מה זאת אומרת לשמור על עצמן בעניינים?"

"ילדות גדולות אוהבות בובות שהן מסוגלות להזדהות איתן, לראות את עצמן בבובה או אפילו יותר טוב – לראות את עצמן כפי שהן היו רוצות להיות. קחי אותה, למשל." אמר והצביע על פוסטר גדול שהיה תלוי על הקיר מאחורי המיטה. "טיילור – זמרת. כוכבת. נורית מעריצה אותה. דוב פרוותי שכמוני לא יכול להתחרות בזה." אמר ונאנח.
"אבל למה אנחנו מדברים על דברים עצובים? הרגע הגעת לכאן. יש עוד כל כך הרבה דברים נפלאים שאת צריכה לראות."

"ואיך אני יכולה להתאים את עצמי כדי להישאר בעניינים?"

"הו, לא. את לא הבנת אותי כמו שצריך. לא, לא, לא. נורית בחרה אותך מבין כל הבובות שהיו בחנות. את הבובה שהיא רוצה וכדאי לך לנצל את הזמן הקצר שיש לכן יחד כמו שצריך. במוקדם או במאוחר תצטרכי להשלים עם הבלתי נמנע, כמו כולנו. וחוץ מזה, היחיד שיכול לעשות את השינוי שאת מדברת עליו הוא דוקטור פלסטלינה, והוא נמצא בחדר של בן."

"מי זה בן?" שאלתי.

"בן הוא אחיה של נורית אבל הצעצועים שלו לא נחמדים כמו הבובות שכאן. הם רעים ואלימים ויש להם מנהיג רשע ומרושע שנקרא וָנדָל. את לא רוצה להסתבך איתו, לא ולא. לכן, כל מי שיש מעט שכל בקודקודו יודע שעדיף לו לשמור מרחק מהחדר ההוא."

נראה היה שרק מלהזכיר את אותו וָנדָל נמלא חיבוקי חלחלה. 

"את חייבת להבטיח לי שלא תעשי מעשים נמהרים, נסיכה." אמר הדוב בפנים חמורות סבר.

"בסדר." אמרתי. "אני מבטיחה."

הפנים שלו התרככו מיד וחיוך נמתח על שפתיו. "טוב מאוד. אני חייב לחזור למקומי בארון לפני שנורית חוזרת. את יכולה להמשיך לחקור את הממלכה כאהבת נפשך, היא שלך עכשיו." אמר והמשיך לדרכו ואני נותרתי בחלל הגדול עם המון מחשבות ולבטים. 

למזלי, לא חלף זמן רב ונורית חזרה עם וסטלי מהחוג.

היא אספה צעצועים רבים, כמה קוביות משחק ואת חדי הקרן והקימה ממלכה לתפארת. ואני, אני הייתי הנסיכה של כל הטוב הזה.
אבל הייתה גם דרקונית רשעה שכלאה אותי במגדל גבוה ושם חיכיתי לאביר על הסוס הלבן שיבוא לעזרתי.
ההמתנה לא הייתה ארוכה כי תושבי הממלכה התאגדו להצילני ותחת הנהגתו של וסטלי האמיץ הם צבאו על המגדל. לבסוף, האביר הנועז קטל את הדרקונית, שחרר את הממלכה והציל אותי מכלאי הנורא. לאחר מכן חיינו באושר ועושר עד עצם היום הזה. מושלם.

את המשחק הפשוט הזה הייתי מוכנה לשחק לנצח נצחים. אבל ידעתי שנצח נצחים יש רק באגדות ושעון החול שלי כבר החל לפעול.

— 

באמצע הלילה הקצתי משנתי. נורית ישנה לצידי שנת ישרים. היא בוודאי מטיילת כעת בעצמה בעולם של נסיכות ודרקונים.

במרחק לא רב ממני נח לו וסטלי המקסים. הוא כל כך יפה כשהוא ישן. יכולתי להמשיך להביט בשניהם עוד זמן רב אך הייתה לי משימה חשובה לעשות.

קפצתי מהמיטה לשטיח ומיהרתי אל עבר הדלת המובילה אל מחוץ לחדר הורוד. הבית היה שקט וחשוך.
מעבר לפתח נפרס מסדרון רחב ידיים עם דלתות מרובות משני צדדיו. הטיתי אוזן לוודא שהשטח פנוי אבל אז שמעתי יבבה חלשה מגיעה מצידו האחר של סל הכביסה הגדול. התגנבתי בזהירות לעבר מקור הקול והצצתי מעבר לסיבוב.

בובת סמרטוטים שכבה שם ובכתה. פניה פנו לרצפה וגבה אלי. בין רגילה נפער קרע גדול ומעט מהמילוי שלה יצא החוצה והתפזר בסביבה.

"את בסדר?" שאלתי והתקרבתי בזהירות.

הבובה הקטנה נבהלה והסתובבה מיד. היא נראתה אומללה למדי אך לא נראה שהיא מעוניינת בעזרתי. היא דחפה את המילוי חזרה לפתח ומיהרה להסתלק מהמקום.

"חכי רגע!" קראתי אחריה.

"הניחי לה." נשמע קול מבוגר מאחורי. "אין לך דרך לעזור לה."

כשהסתובבתי ראיתי בובת בד ישנה, בלויה ומבוגרת. "מה קרה לה?" שאלתי את הזקנה הקטנה.

"היא ניסתה לעשות את הדבר הנכון והיא שילמה על כך מחיר כבד."

"וָָָנדָל עשה לה את זה?" שאלתי.

הזקנה הנהנה בראשה. "אני מבינה שכבר שמעת עליו. הוא עושה מה שהוא רוצה, אף אחד לא מסוגל להתנגד לו. כל מי שינסה יגמור כמו טמבולינה פה."

"זה לא יכול להיות." אמרתי. "אם הוא בריון שנטפל לבובות חלשות צריך לשים לזה סוף!"

"הוא בריון, זה נכון,  אבל הוא לא לבד. יש לו חבורה שלמה של בריונים איתו, מפלצות של ממש. אבל ונדל הוא המפלצת הנוראה מכולן."

"גם אנחנו לא לבד. יש לנו ממלכה שלמה של צעצועים טובים שיכולים להתקומם. ראיתי את זה היום במו עיניי."

"פעם אולי זה היה כך. תאמיני לי, אני זוכרת זמנים אחרים לגמרי. זמנים של שמחה, ערבות הדדית ושלום. כיום הצעצועים מפולגים, כל אחד חושש לעצמו. אין מישהו שיכול לאחד אותם.

"נסיכה יכולה." אמרתי.

"נסיכה? אולי נסיכה באמת יכולה."

"אני באטרקאפ."

"אני יודעת מי את. לי קוראים שרה וכמו שאת בוודאי רואה אני ישנה יותר מהבובות האחרות כאן. פעם הייתי שייכת לאמהּ של נורית. הייתי הבובה האהובה עליה ולכן היא שמרה עלי ולבסוף העבירה אותי גם לבת שלה."

"זה נשמע נפלא. אני בטוחה שזה החלום של כל בובה."

"זה היה יכול להיות נפלא אלמלא ונדל הזה שמפחיד פה את כולם. מי שלא נזהר עלול להיפגע. מה שמזכיר לי – מה את עושה כאן לבדך בשעה מאוחרת של הלילה?"

"אני מחפשת את הצעצוע שנקרא דוקטור פלסטלינה."

"דוקטור פלסטלינה? הממציא המטורף ההוא? מה לך ולו?" שאלה שרה ומבט מבועת על פניה.

"אני צריכה את עזרתו בדבר מה." עניתי, חוששת לגלות יותר ממה שצריך.

"אין משהו שהמחולל הזה יכול לעזור לך בו, וחוץ מזה, הוא נמצא בחדר הכחול – החדר של בן. לא כדאי לך להתקרב למקום ההוא, הבריונים של ונדל מסתובבים שם."

"זה משהו שעלי לעשות. לפחות אם אני רוצה להישאר רלוונטית. רק ככה אני אצליח לעזור לצעצועים האחרים."

"אני רואה שאת נחושה בדעתך, אז אומר לך זאת – אם תכנסי לחדר בכניסה הראשית האנשים של ונדל יגלו אותך מיד. ישנה כניסה נוספת מאחורי הרדיאטור הישן, פתח שמוביל הישר למעבדה של פלסטלינה. הוא צר מאוד אבל אחת במידות כשלך עשויה לעבור בו בהצלחה. אם את מרגישה שמשהו מוזר קורה תברחי משם מהר."

"הבנתי." אמרתי ותפסתי בידה. "תודה לך."

יצאתי אל המסדרון האפל, מנסה להנמיך את הצללית שלי ולהיצמד לקירות. כשהגעתי לפתח חדר הרחצה חלפתי עליו בריצה. במרחק לא רב זיהיתי את הרדיאטור ששרה דיברה עליו. התקרבתי אליו בזהירות ונדחקתי ברווח הצר שבינו לקיר. מאחוריו זיהיתי את הפתח לחדרו של בן. הוא אכן היה זעיר אך מתאים בדיוק למידותי ואני השתחלתי דרכו בקלות.

החדר היה חשוך כמו המסדרון ורק הנשימות של בן ניסרו את האוויר. בסמוך אלי ניצב ארגז עץ ממנו השתלשלו חוטי חשמל וכלי עבודה – המעבדה של הד"ר. טיפסתי בשקט ונכנסתי לארגז.

המחזה שניגלה לפני העביר רטט בגבי. אור פנס קטן האיר את התכולה ובין כל חוטי החשמל והאלקטרוניקה, כלי העבודה והאולרים היו גם לא מעט חלקי בובות וצעצועים ישנים: יד, רגל, גלגל, זנב. חלקים שנאספו לאורך זמן רב.

"שלום?" קראתי בלחישה.

"תתקרבי אל האור." ענה לי קול מבין החפצים.

תחילה נראה היה כאילו אין שם איש מלבדי, אך אז יצא מתוך הגרוטאות יצור שנראה היה כי הוא עשוי מאותן גרוטאות בדיוק. הראש היה של זקן בעל קרחת עטופה בשיער לבן פרוע, המרכיב משקפיים טלסקופיות. רגל אחת שלו הוחלפה בשתי תותבות רובוטיות ממתכת דקיקה. לאמת יד ימין במקום כף יד חוברה צבת ולאמת יד שמאל חובר להב של סכין מנתחים והכל הודבק יחדיו בפלסטלינה שכיסתה את מרבית גופו.

"ובכן, מה מביא נסיכה מלכותית שכמוך אל המעבדה המתפרקת שלי?" שאל בקול המזכיר שריקת נחש.

"הגעתי לכאן כי אני צריכה את עזרתך." אמרתי בקול יציב וגאה.

"מעניין!" אמר הדוקטור "מעניין מאוד…"

"אני צריכה להתאים את עצמי לילדה שלי. אני צריכה שהיא תוכל להזדהות איתי וכך אשאר רלוונטית לאורך זמן."

"את רוצה להישאר רלוונטית, מה?"

"כן," אמרתי בחשש, מקווה שאני לא נשמעת ילדותית או תמימה. "שנורית תיראה את עצמה… בתוכי…"

"בשביל זה את צריכה להפוך לבת אדם."

"אתה יכול לעשות דבר שכזה?" שאלתי בספקנות ופליאה.

"לא!" התפרץ הממציא בצחוק. "אני לא פיה מזדרגגת. אבל אני כן אוכל להפוך אותך לאנושית קצת יותר."

"יש מישהי, זמרת, טיילור."

"אני מכיר אותה." הוא אמר ולקח צעד אחורנית. "תתפשטי."

"להתפשט?" נרתעתי וכיסיתי את גופי עם ידיי אפילו שהיה מכוסה היטב. "בשביל מה?"

"אני אמן." ענה דוקטור פלסטלינה, "ואַת, ילדתי, הקנבס שלי, קנבס חלק ונקי וטהור. אבל כדי לעבוד אני צריך לראות את הקנבס שלי. את כולו!"

העיניים שלי נעו בחדר, סוקרות את החפצים וחלקי הצעצועים שהיו בו. הבטתי בידו של הדוקטור, בצבת ובסכין – המכחול והצבע של האמן המופרע. 

הגעתי עד לכאן, אני נחושה, אני לא מתכוונת לוותר.

הורדתי את הכתר מעל ראשי ומצאתי מקום נקי על קופסה קטנה כדי שלא ינזק. שלחתי את ידי והתרתי את התפס בגב השֹמלה. עיניו הטלסקופיות עקבו בדריכות אחרי תנועותי. הפשלתי את הכתפיות ונתתי לה להחליק אל הקרקע סביב קרסולי.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהורדתי מעצמי את השֹמלה. הפעם הראשונה בחיי שהתפשטתי. הפעם הראשונה שעמדתי ערומה מול מישהו. תחת עינו הבוחנת של הדוקטור וחיוכו המתרחב הרגשתי יותר ערומה ממה שדמיינתי שאוכל להרגיש.

"יפה, יפה. לא יכולתי לפלל לקנבס מוצלח מזה." אמר והקיף אותי בהליכתו המקרטעת, בוחן כל קימור בגופי. "באמת יצרו אותך מושלמת."

הוא העביר את התער שלו במורד גבי, מהעורף ועד הישבן. אני נותרתי יציבה ואפילו לא הסתכלתי לאחור. לא רציתי שיזהה אצלי פחד או ספקות. 

"נתנו לך גוף של נערה בשלה, אבל לא לגמרי – את החלקים החשובים הם שומרים לעצמם." אמר והעביר את הלהב במקום בו רגלי נפגשות. "הם לא רוצים שנהיה בדיוק כמוהם, רק חיקוי זול שמקרקר סביב האמת אבל לא נוגע בה."

הוא ליטף עם הצבת את שיערי הארוך ואז את פני ואז תפס בחזה. "אני אצוק לתוכך אנושיות, אבל אני לא אשקר – זה הולך לכאוב."

"תעשה מה שצריך." אמרתי ומבטי נח על הכתר המוזהב.

לחלק ב': זרע פורענות

רוצה לקבל עדכון במייל כשהפרק הבא יתפרסם? הרשם לקבלת עדכונים במייל.
לא לשכוח לתת ציון לפרק ולהשאיר תגובה מתחת ⇓

קטגוריות: סיפורי סקס, מין בכפיה, ניצול מיני, סיפורים נוספים